שעה שהיה מוכן שלא לעמוד על מימוש הפרוצדורה הנדרשת כדי לקדם את האינטרסים הישירים שלו בזמן אמת, לא יכול מר קנפלר לשלוף את קלף הפרוצדורה בדיעבד כדי להטיל אחריות אישית בנזיקין על הנתבעים.
שנית, מזווית הראיה של העניין האישי של מר נחמיה, לא היה הבדל מהותי בין קידום העסקה מול מר קנפלר ובין קידום העסקה מול קבוצת דיין. שתי העסקאות היו מקלות עליו במובן של צמצום הסיכון שנשקף לו נוכח היותו ערב אישית לחלק מחובות החברה. שתי העסקאות היו מגדילות את הסיכוי שלו לקבל תשלומים נוכח היותו נושה של החברה וכמי שיכול למכור את אחזקותיו בה. העסקה עם קבוצת דיין שיפרה מבחינה כמותית את מצבו, שהרי תמורת המזומן שהתקבלה בה הייתה גבוהה יותר, אך לא דובר בפער של איכות. וממילא עסקה זו הייתה גם הטובה יותר מבחינת החברה, בהשוואה לעסקה הפוטנציאלית מול מר קנפלר. לכן לא היה פסול בהעדפתה.
שלישית, יש להזכיר את דבריו של כב' השופט, כתוארו אז, עמית כי "לא כל 'זיקה עודפת' עולה כדי 'עניין אישי', אלא רק 'זיקה עודפת מהותית'. ללמדך, שקיימות רמות שונות של 'זיקה עודפת', ותיתכנה נסיבות בהן 'עניינו' של 'בעל עניין' לא יהא כה מהותי ולא יעלה כדי 'עניין אישי' " (עניין ורדניקוב, בפסקה 97). אנו כאמור פועלים תחת ההנחה כי לפנינו עניין אישי, אך הנסיבות שתוארו לעיל מראות כי גם אם הוא קם, לא דובר בכזה בעל דרגת חומרה גבוהה. זאת שעה שהדרך היחידה להציל את החברה מנושיה היה למכור נכסיה. לא הייתה כל אפשרות אחרת. והנה כל מכירת נכסים, הייתה מקלה עם החברה וגם עם מר נחמיה. ולא הייתה כל סיבה להימנע מקידומה.
ולבסוף, יש לזכור כי דיני האישור המיוחד נועדו, בעיקרם, להגן על טובת החברה ועל טובת בעלי המניות, ובהם בעלי מניות המיעוט, ואלה שמוגבל כוחם להשפיע על התנהלותה. כפי שפסקה כב' השופטת ברון "מנגנון האישור של עסקאות בעלי עניין הקבוע בחוק החברות מבקש להגן על החברה ועל בעלי המניות מפני קבלת החלטות שעלולות לפגוע בטובתם, בשל ניגוד עניינים שבו נתון מקבל ההחלטות ותוך העדפת טובתו האישית" (ערעור אזרחי 7594/16 עו"ד מולכו, המנהל המיוחד נ' בנק מזרחי טפחות בערעור מיסים (פורסם במאגרים [נבו]; 2021; בפסקה 45 [ההדגשות הוספה])).
במקרה הנוכחי לא בוססה נגזרת כזו או אחרת של "בעיית הנציג", העומדת בבסיס דיני האישורים המיוחדים, וההחלטות מושא המחלוקת התקבלו כולן לטובת החברה ומשיקולים ענייניים.