מר קנפלר מצביע על ההליך הפסול, לשיטתו, שבקבלת ההחלטות. הוא טוען כי למר נחמיה עמד אינטרס אישי באישור העסקה עם קבוצת דיין, ושהנה לא רק שלא ננקטה הפרוצדורה הראויה לאישורה, אלא שמר נחמיה עצמו אף השתתף בהצבעה.
אכן, אין לומר שטיעון זה הוא חסר חשיבות, ושאין משמעות להפרת כללי הממשל התאגידי ככל שהופרו. אך השאלה האם הוא שוקל משקלו במערכת היחסים שבין התובע שכנגד ובין הדירקטורים? עניין זה יכול באופן פוטנציאלי לשקול משקלו במערכת היחסים שבין מר נחמיה ובין החברה. ככל שהפר את חובת האמון כלפיה, ואינני קובע כי כך נעשה, הרי שייתכן ויהיה עליו להשיב את הרווחים שהפיק כתוצאה מכך לחברה (ראו הדיון בעניין דרעי, בפסקה 102). אלא שכל האמור חל במערכת היחסים שבין מר נחמיה ובין החברה. אין הוא נוגע במערכת היחסים שבין מר נחמיה או הדירקטורים ובין צד שלישי כמו מר קנפלר. עניין זה אינו מקרין, כשלעצמו, על מערכת היחסים ביניהם, ולא מכונן יחסי שכנות בנזיקין או אחריות בגין עוולת גרם הפרת חוזה.
- מכלול שיקולים זה מוביל לכך שאפילו אם נצא מנקודת ההנחה המחמירה לפיה דובר בעסקת בעל עניין, אין בנסיבות המקרה הנוכחי כדי להוביל להטלת אחריות אישית על הדירקטורים. כאמור, שאלת תוקף העסקה עם קבוצת דיין כלל לא עומדת לבחינה, ומבחינה מהותית אי-הנקיטה בפרוצדורה הרלוונטית לא הובילה לפגיעה בחברה, בבעלי מניותיה, וגם לא באינטרס אישי ישיר של מר קנפלר. אין אפוא בעניין זה כדי לשנות את המסקנה המתגבשת.
תוצאת ביניים
- התביעה נגד הנתבעים 4-2 נדחית. שעה שלא כונן הבסיס להטיל על נתבעים אלה אחריות, ממילא אין צורך לבחון את המחלוקות בעניין הנזקים העומדים בבסיס התביעה נגדם.
הטענות בעניין אחריות מר נחמיה
- הגיעה העת להפנות המבט לעברו של מר נחמיה.
- עניינו של מר נחמיה שונה מזה של הדירקטורים האחרים. כבעל השליטה בחברה וכמנהל שלה הוא היה "הרוח החיה" במגעים מול מר קנפלר. הוא הציג לו אישית את המצגים השונים ביחס לעסקה. הוא ליווה אישית את ההתפתחויות ואת סיכומי הביניים. ומשכך גדל הפוטנציאל לבסס את יחסי השכנות הנדרשים לכינונה של אחריות בנזיקין או את אותה יריבות ישירה, וזאת ככל שייקבע שביצע הטעיה או שפעל בחוסר תום לב סובייקטיבי, היכול גם לבסס התנהלות הטבולה בשיקולים זרים שיוכלו בתורם לבסס אחריות בגין עוולת גרם הפרת חוזה.
- שעה שבחנו את עניינם של הדירקטורים, נדחו טענותיו של מר קנפלר כי הללו הטעו אותו בשים לב למצגים שהוצגו במסגרת ההסכם עמו. מסקנות אלה יפות גם ביחס למר נחמיה.
אומנם מר קנפלר טוען כי תמונת הדברים שהוצגה לו על ידי מר נחמיה, בראשית הדרך ממש, הייתה ורודה מידי ומכאן שמטעה. אך גם הוא מסכים שמצבה הבעייתי של החברה נודע לו עוד בשלב בדיקת הנאותות שנעשתה על ידי קרן תמיר-פישמן (ראו לעיל בפסקאות 136 ואילך). לשיטתו, זו הסיבה שבגינה הוכנסו שינויים לטובתו בטיוטת ההסכם המתגבשת עם החברה. מכאן שהצגת הדברים הוורודה על-ידי מר נחמיה בראשית הדרך לא תוכל לבסס אחריות אישית שלו.