על רקע זה ושעה שמר נחמיה היה מודע לחשיבות הדבר מבחינת מר קנפלר, היה עליו לעדכן אותו בדבר עובר לחתימה על ההסכם. הוא יכול היה להציג לו את כל ההסברים מדוע מדובר בעניין שאינו בעל חשיבות, ושניתן היה להגיע לעמק השווה עם חברת הניהול, אך כזאת לא נעשה. ובכך הופרה חובת הגילוי באופן העולה לגדר הטעיה במובן סעיף 15 לחוק החוזים, ואי עמידה בחובת תום הלב מכוח סעיף 12 לו. מסקנה זו מתעצמת נוכח העובדה כי דובר במידע שלגביו הנגישות העודפת, ובמובהק, הייתה של מר נחמיה.
- נמצא כי בעניין נקודתי זה יש ממש בטענת מר קנפלר לחוסר תום לב ולהטעיה מצד מר נחמיה.
למרות ההטעיה מר קנפלר בחר להמשיך בעסקה, לפתוח להתחשבנות רק רכיב קטן מהתמורה בגין העסקה המקורית, ולנסות לרכוש את מלוא הזכויות בנכסים בצרפת
- האם אי-גילוי זה מצד מר נחמיה יכול לכונן את יחסי השכנות בינו ובין מר קנפלר, באופן המקנה לו מעמד לתבוע אותו אישית, תוך יצירת יריבות משפטית ישירה מולו? התשובה החיובית כלל אינה מתבקשת. כאמור, מדובר בעניין נקודתי בלבד. משמעותו הכלכלית כלל אינה ברורה, שכן כאמור קיים היה סיכוי של ממש כי ההדורים עם חברת הניהול ייושבו הלכה למעשה, או שהחברה תישא בעלות העודפת. אין המדובר בהתנהלות מרמתית, בשים לב לכך שנדחו רוב טענותיו של מר קנפלר לגבי מצגי השווא שטען שקיבל.
על רקע זה אין זה ברור כי עניין נקודתי זה מכונן את אותן נסיבות חריגות היכולות להצדיק הטלת אחריות אישית על נושא משרה כמו מר נחמיה. לא בוסס כי הוא פעל מתוך זדון. הוא דיווח על הדברים לדירקטוריון. וגם המהלכים שהוא קידם באו לשרת את טובתה של החברה. אכן, קידומם נגע גם באינטרס אישי שלו, אך זה היה מקודם גם אם ההתקשרות עם מר קנפלר הייתה יוצאת לפועל.
- כך או כך, לא אקבע בעניין זה ממצא, שכן אפילו אניח כי קם הפתח לתבוע אישית את מר נחמיה, הרי שמר קנפלר לא ביסס את אחריותו מכוח דיני הנזיקין, שכן לא קיים קשר סיבתי בין עניין זה ובין הנזקים שהוא טוען להם.
כדי להבין הדברים יש להקדים ולציין את הקשרם.
- מר קנפלר עצמו הודה כי כבר מראשית הדרך ממש, מיד לאחר חתימת ההסכם עם חברת ADN הוא היה מצוי בתודעה כי הונו אותו. כי מצבה של החברה בעייתי באופן הסוטה קטגורית מהמצגים שהוצגו לו. טענותיו אלה נדחו, אך החשוב כאן אינו באמיתותן האובייקטיבית, אלא בהלך הרוח הסובייקטיבי שלו.
ובעניין זה ציין מר קנפלר: "מאותו רגע שהבנתי, ממש מיידית אחרי העיסקה, ממש מיידית, אם אנחנו חתמנו את זה במאי, אני ישבתי ביוני בבית של אבי נחמיה [...] ואבי אומר לי פתאום את הבעיות שקיימות תזרימיות, ויש לו דרישה להביא עוד כסף לבנקים וכו', ואז באותו רגע הבנתי שהכל שקר...הוא לא עמד בקובננטים, ובאותו רגע הבנתי שאני לא הולך להעביר את הכספים ישירות אליו, שזה מה שהיה הנכון לעשות, אלא להעביר את הכספים רק לרבד..." (עמ' 105, ש.6).
- מדובר באמירות קשות שהשמיע מר קנפלר. ובנסיבות אלה עולה השאלה מדוע לא ביטל את העסקה, ונסוג לאחור? האין לומר שזה היה אפיק הפעולה המתבקש?
כאן העיד מר קנפלר כי הוא קיבל החלטה מודעת להמשיך בעסקה, עוד בחודש יוני 2016. הוא ציין כי "מאותו רגע שנתתי את המקדמה, אני לצערי הרבה אז החלטתי שאני מפסיד את ה-550 אלף יורו ולא רציתי להפסיד אותו. בלית ברירה המשכתי בעיסקה. יכול להיות שעשיתי טעות, אבל זאת העיסקה, זה מה שהיה" (עמ' 122, ש.28). ובהמשך חקירתו הנגדית אישר מר קנפלר כי חשש לסגת בשלב הזה מחשש לאובדן הסכום האמור (עמ' 179, ש.12).