מתווה הפשרה הבסיסי כלל בנוסף את ביטול ההסכם עם מר קנפלר, והשבת מניות חברת גיא ייזום שקיבל. בעקבות זאת הוסכם שמר קנפלר יקבל בתמורה את 3.5 מיליון היורו שהשקיע, וזאת כנגד השבת המניות. עוד נקבע שיקבל פיצוי בן 100,000 יורו (כך לפי ההסכם; בכתב התביעה שכנגד המתוקן בשנית צוין כי פיצוי זה הועמד על 68,462 יורו (ראו בפסקה 114.6)).
הצדדים להסכם הפשרה הסכימו לוותר על טענותיהם ההדדיות, אך הוסכם שלמר קנפלר תעמוד הזכות להמשיך בהליך המשפטי מול מר נחמיה והדירקטורים.
התביעה שכנגד המתוקנת בשנית ובירורה
- על רקע הסכם הפשרה הוגשה התביעה שכנגד המתוקנת בשנית, ושעה שתביעתה של חברת ADN נדחתה, היא נותרה היחידה שיש לדון בה. תביעה זו הפכה לכספית, כשמר קנפלר הוא התובע שכנגד, ולא חברת גיא ייזום, והיא מכוונת, כאמור, נגד מר נחמיה ושלושת הדירקטורים.
- בתביעה בנוסחה המעודכן נטען שמר נחמיה ושאר הדירקטורים אחראים בנזיקין בגין גרם הפרת חוזה, ובגין רשלנות.
- עוד הוסבר שנוכח הסכם הפשרה, ויתר מר קנפלר על התביעה להצהרה על אודות תוקף ההסכם המקורי עם חברת ADN ועל מתן צו לאכיפתו, תוך הסתפקות בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו:
- סעד כספי בגין אובדן הכנסות; בשים לב לתזרים המזומנים שעתיד היה להתקבל דובר על סכום שניתן להעריכו באופן שמרני כעומד על סך 4 מיליון יורו. לצורכי אגרה הועמד רכיב פיצוי זה על 10,000,000 ₪.
- פיצוי בגין רווח אלטרנטיבי; כאן מדובר ברווח חלופי שהיה מפיק מר קנפלר מהשקעות אחרות שהיה משקיע, אלמלא משכו אותו להשקיע בחברת ADN נוכח הצגת מצגים מטעים. מר קנפלר ביצע, כזכור, השקעה בחברת מצלאוי בתקופה הרלוונטית (ראו לעיל בפסקה 1), ואם היה מגדיל את השקעתו בה היה זוכה לתשואה נאה. רכיב הפיצוי של 10 מיליון הש"ח מתאים גם לראש זה, וזאת בהערכה שמרנית. לחילופין התבקש בית המשפט לקבוע את היקף הפיצוי הראוי בגינו.
- לחילופי חילופין נטען שמר קנפלר זכאי לפיצוי בגין ההוצאות שהוציא, הכוללות, בין השאר, הוצאות מימון בגין הלוואות שנטל, ותשלומים לעורכי דין.
- בתובענה, בנוסחה המעודכן, התקיימו שלוש ישיבות הוכחות. מלבד התובע העידו גם מר לורנצי ועו"ד פרג. עוד העידו הנתבעים שכנגד: מר נחמיה, מר דוברובסקי, גב' הלוי-ברזילי ומר פרץ.
הצדדים הגישו סיכומיהם והגיעה עת ההכרעה.
עיקרי טענות הצדדים
- טענות הצדדים הן רבות ומסועפות ביותר. בחלק זה אציג את העיקריות שבהן. לחלק נוסף אתייחס בשלב הדיון וההכרעה, ובשאר לא מצאתי צידוק לשנות את התוצאה אליה הגעתי.
עיקר טענות מר קנפלר
- לשיטת התובע שכנגד התביעה שעל הפרק היא פשוטה. חברת ADN נקלעה למצוקה תזרימית. מר קנפלר שוכנע להתקשר עמה בהסכם לאור מצגי השווא שמר נחמיה הציג לו. הדירקטורים של החברה לא ממשו חובתם לבדוק הדברים, והלכו שבי אחר דבריו. לוּ היו מבצעים תפקידם היו מגלים הן את מצגי השווא והן את צדקת טענותיו של מר קנפלר, והיו נוקטים בפעולות המתבקשות.
בהמשך הדרך בחרו הדירקטורים לאשר את העסקה עם קבוצת דיין, שעמדה בניגוד להסכם עם מר קנפלר. דובר בעסקה נוגדת. הם לא לקחו בחשבון את השלכות המהלך על מר קנפלר, והעדיפו את האינטרס האישי של מר נחמיה. האחרון הרוויח מהעסקה הנוגדת מיליוני שקלים והוא אף קיבל תשלום שכר. ואיש לא דאג שייוותר מספיק כסף בקופה כדי להשיב למר קנפלר את השקעתו לאחר ביטול ההסכם עמו. הנתבעים פעלו בניגוד להסכם זה, וביטלו אותו שלא כדין רק לאחר שכבר אושרה ההתקשרות עם קבוצת דיין, וזאת ללא עילה מבוררת.
- מבחינה ראייתית ביסס התובע שכנגד את טיעוניו. ומנגד, אין לתת אמון בעמדות הנתבעים שכנגד. כבר בפתח הדברים בולט הבדל הגישות בין מר נחמיה ובין הדירקטורים. מר נחמיה טען שלא מגיעה למר קנפלר כל השבה, ושעל האחרון אף לפצות את החברה. ואילו יתר הדירקטורים טענו כי בכוונת החברה היה לבצע השבה, לכל היותר בניכוי הפיצוי המוסכם.
ואשר לדירקטורים אלה בחרו שלא לזמן לעדות עדים מהותיים שיתמכו בעמדתם, ותחת זו הסתפקו בעדותם שלהם. כך, הם לא זימנו לעדות את מר רפפורט, שערך את קובץ התחזית הכלכלית שנמסר למר קנפלר; וגם לא את סמנכ"לית הכספים ששלחה, על פי הנטען, למר קנפלר מכתב התראה. עוד לא זומנו לעדות היועצים המשפטיים עליהם, כביכול, הסתמכו. הימנעות זו פועלת לרעתם, כמו גם העובדה שתצהיריהם היו כמעט זהים. עוד יש לקחת בחשבון שעדותם לקתה ב"חוסר זיכרון כרוני". הנתבעים שכנגד גם לא חקרו את מר קנפלר בעניין הנזק הנתבע, ומכאן שזה בוסס.