(-) "מדוע לא תבוצענה התנסויות לשילוב נשים ביחידות מובחרות ומיוחדות המקיימות הליכי מיון, בנוסף ובמקביל להתנסויות ביחידות 669 ויהל"ם" - כאמור, לאחר מתן הצו על-תנאי, הוחלט על פתיחת התנסות גם בסיירת מטכ"ל. זאת ועוד, גם ביחידה 504 נפתחו תפקידי לחימה לנשים. אם כן, גם לראש זה של הצו על-תנאי - ניתן מענה.
- אשר לראש השלישי של הצו על-תנאי - "מדוע לא יתאפשר לנשים להתגייס למערך השריון המתמרן, [...] ולחלופין, מדוע לא תשולבנה נשים, במסגרת התנסות, במערך השריון המתמרן, כבר עתה ומבלי להמתין להשלמת ההתנסויות ביחידות 669 ויהל"ם" - הדברים מעט מורכבים יותר. מחד גיסא, צה"ל הודיע באופן רשמי על פתיחת התנסות בשריון המתמרן, כאמור בצו על-תנאי. מאידך גיסא, ההתנסות שתוכננה להתחיל בנובמבר 2025 - לא נפתחה, ונדחתה לנובמבר 2026. חרף דחיית המועד, והקושי המסוים הנובע מכך, בהיבטי עמידה בהוראות החוק, סבורני כי בהתחשב במכלול השיקולים שעל הפרק, אין מקום למתן צו אופרטיבי מצִדנו. אסביר.
- כפי שנזכר לעיל, דחיית המועד נומקה, בעיקרו של דבר, באתגרי המלחמה והקשב הפיקודי הנתון לטובת ניהולה; במחסור במשאבים הנדרשים לשם פתיחת ההכשרה במועדה (במונחי כוח אדם, תשתיות ועוד); ובצורך למצות את הפקת הלקחים מן ההתנסות שלא צלחה בחי"ר ניוד, וליישׂם את הלקחים שכבר נלמדו, בראשם קיום הליכי מיון מתאימים, שישפרו את הסיכוי לעמידה בכשירות הפיזית הנדרשת ולהפחתת פציעות. זאת, לצד נימוק נוסף, בעל משקל של ממש, אשר הוגש בהודעה חסויה. ב"כ העותרות טענו, מנגד, כי הנימוקים הנוגעים למחסור בקשב פיקודי, במשאבים וכיוצא באלה, אינם משכנעים, בהינתן שהכשרות לגברים בשריון המתמרן מתנהלות באופן תדיר, כאשר כלל המשאבים הנדרשים מוקצים להן; וכי "אילוצים ארגוניים, תקציביים או של כוח אדם" אינם יכולים להצדיק את דחיית המועד האמורה (טענה נוספת שעלתה היא שכלל אין צורך בהתנסות; לטענה זו אתייחס להלן, בפסקאות 82-73).
- אין בידי לקבל את טענות ב"כ העותרות בהקשר זה. תחילה, באשר לטענה כי לא ניתן להלום את טענות המשיבים לגבי מחסור במשאבים ובקשב פיקודי, בהינתן שהכשרות לגברים אכן מתבצעות באופן תדיר - כפי שעלה מהודעת המשיבים, בהתחשב בכך שההתנסות, כשמה כן היא, לא ידוע אם תִצלח (כפי שניתן ללמוד גם מההתנסות בחי"ר ניוד); ובשים לב לצורך הדוחק של חיל השריון בלוחמים, הרי שצרכי הצבא מחייבים, כי ההתנסות בהכשרת הלוחמות תתבצע בנוסף להכשרות הקיימות, לא במקומן. "ברי ושמא - ברי עדיף" (תלמוד בבלי, כתובות יב, ב). משאלה הם פני הדברים, הרי שמובן כי לשם פתיחת ההתנסות, אשר אמורה להתבצע בנפרד, נדרשים משאבים נוספים (לשיטת גורמי המקצוע בצה"ל, משאבים רבים) לאלה המוקצים להכשרות שכבר מתקיימות. כך, בניגוד לטענת ב"כ העותרות, שלפיה מדובר ב"אפליה מגדרית בוטה המוסווית במונחים של אילוץ", סבורני כי פתיחת ההתנסות אכן כרוכה באתגרים של ממש, בפרט על רקע נסיבות המלחמה; כי אין יסוד לסברה שלפיה אתגרים אלה הם אך כסות לשיקולים זרים אחרים; וכי התבססות צה"ל על האתגרים האמורים בהחלטתו לדחות את מועד ההתנסות, אינה מקימה עילה להתערבותנו.
- בהמשך לכך, לגבי הטענה שלפיה לא ניתן להסתמך על "אילוצים ארגוניים, תקציביים או של כוח אדם" להצדקת הדחיה בפתיחת ההתנסות, סבורני כי חשוב להבחין בין התחשבות בשיקולים כגון דא לצורך החלטה על שאלת עצם קיומה של ההתנסות, לבין התחשבות בהם לשם קביעת מועד פתיחת ההתנסות. בעוד שהיתלות בשיקולים אלה לשם קבלת החלטה מן הסוג הראשון, אכן עשויה לעורר קושי של ממש (בפרט בראי הקביעות בעניין מילר; ראו לעיל, בפסקאות 47-43), מאליו מובן כי לגבי שאלת אופן ביצוע ההתנסות, ובכלל זאת, קביעת המועד האופטימלי והריאלי לתחילתה, מדובר בשיקולים רלבנטיים, שניתן להתחשב בהם (ראו למשל, והשוו: בית דין גבוה לצדק 6198/23 התנועה למען איכות השלטון נ' שר הביטחון, פסקה 53 [נבו] (6.2024); למעשה, ניתן לתהות אם אין זו חובה להתחשב בהם, מקום שבו מדובר על הקצאת משאבים בעת מלחמה).
- זאת ועוד, כפי שצוין, לגבי סוגיה זו הוגשה הודעה חסויה, שבה פירטו המשיבים ועמדו על שיקולים ביטחוניים, אשר יש בהם כדי להעיב באופן ניכר על היכולת לפתוח את ההתנסות במועד שתוּכנן. האמור אינו עומד לבדו, אלא מצטרף לשלל נסיבות רלבנטיות הניצבות ברקע הדברים, ביניהן המלחמה הארוכה והקשה, על המגבלות והאילוצים האובייקטיביים שהיא מטילה, בין היתר במונחי משאבים וכוח אדם; והמחויבות העקרונית שהביעו המשיבים לפתיחת ההתנסות, גם אם לא במועד שתוכנן לכתחילה (מחויבות שקיבלה ביטוי ממשי בפעולות הצבא, בכלל ההתנסויות האחרות שעל הפרק). לכך יש להוסיף, כי עסקינן בשאלה הנוגעת להתערבות בשיקול הדעת המקצועי של הרמטכ"ל בסוגיה ביטחונית-רוחבית, בתקופת מלחמה, כאשר הדברים נשקלו על-ידו בכובד ראש, תוך התבססות על עמדות גורמי המקצוע בצה"ל. למותר לציין, כי התערבות בכגון דא שמורה לנסיבות קיצוניות וחריגות במיוחד (ראו למשל, מִני רבים, והשוו: בית דין גבוה לצדק 3194/10 צוריאנו נ' שר הביטחון, פסקה 3 [נבו] (23.3.2011)).
- ודוק: למען הסר ספק, וכדי שהדברים יובנו בהקשרם הנכון, אין באמור כדי ליתן 'אור ירוק' לצה"ל להיבטל מחובתו החוקית, או להפחית מן החשיבות הגלומה בפתיחת ההתנסות. עם זאת, בהתחשב במכלול הנסיבות, כמפורט לעיל, ובכך שהתנסות כאמור אכן עתידה להיפתח - במועד הנראה לעין, עוד בשנה הנוכחית - סבורני כי אין הצדקה למתן צו, שיחייב להקדים את קיומה (ובפרט שמדובר בהקדמה של כמה חודשים לכל היותר). יתרה מזאת, נוכח השיקולים הביטחוניים שעל הפרק, והמגבלות האובייקטיביות שפורטו, לרבות החומר החסוי שהוצג, מסופקני אם אכן לצו כאמור תהא משמעות אופרטיבית של ממש, בכל הנוגע ליכולתו של צה"ל לעמוד בו.
- לבסוף, ואולי בכך העיקר לגבי כל 3 הראשים של הצו על-תנאי, משעה שצה"ל מקבל על עצמו את חובות הדין ופועל באופן עקבי למימושן, הרי שבמידה רבה - דיינו בכך. כך, גם אם התהליך טרם בא על סיומו, ועוד לא הגענו 'אל המנוחה ואל הנחלה'. כפי שצוין בפסיקת בית משפט זה אך לאחרונה, בהרכב מורחב:
"העובדה כי רחוקים אנו מלהגיע אל 'הארץ המובטחת', אין משמעה בהכרח כי נדרש עתה צו אופרטיבי מצידנו. [...] בנסיבות אלה, שבהן הרשות אינה חולקת על חובתה החוקית, ופועלת במחויבות ובשקידה הולמת למימוש חובתה-זו - ומובן, כי חזקה על גורמי הצבא שימשיכו בכך ללא לאות - בעת הזו אין הצדקה כי נוציא מלפנינו צו אופרטיבי" (בית דין גבוה לצדק 5819/24, פסקה 40 [נבו]).
- נוכח כלל האמור, בדגש על השינוי שחל במדיניות צה"ל, ועל העובדה שהוא פועל באופן עקבי, תוך השקעת משאבים ניכרים, לשם מימוש חובתו החוקית; בהתחשב במענה שניתן לצו על-תנאי; ובהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לרמטכ"ל, באשר לקביעת האופן שבו על צה"ל לפעול למילוי אחר החובות המוטלות עליו (בעניין דנן, החובה החוקית לאפשר שוויון הזדמנויות בשירות בין גברים לנשים), בשים לב לצרכי הצבא והביטחון - סבורני כי הגם שישנה עוד דרך לעשות, הרי שבעת הנוכחית, אין עוד מקום להותיר את העתירות תלויות ועומדות, ואין הצדקה למתן צו אופרטיבי מצִדנו.
הערות נוספות
- טרם סיום הדיון, ראיתי מקום להתייחס לכמה טענות שהעלו הצדדים לאורך ההליך. במהלך ההתדיינות, העלו העותרות טענות רבות באשר לתשתית העובדתית שעליה התבסס צה"ל לצורך החלטותיו. טענות אלה - אין בידי לקבל. כפי שנמסר מטעם המשיבים, צה"ל הקים צוות מקצועי שביצע עבודה מעמיקה ורצינית ביותר, ויצר תשתית עובדתית מקיפה מאוד (כאשר לעתים התקבלו גם החלטות לטובת שילוב נשים, שהיו מנוגדות להמלצות הצוות). זאת ועוד, מאז בוצעה בצה"ל עבודה מטה משמעותית נוספת אחת לפחות, אשר העשירה ודייקה את התשתית המשמשת כיסוד למדיניות שנקבעת. כמו כן, מתבצע תהליך הפקת לקחים מתמשך ומתמיד מההתנסויות, מה שמוסיף לחדד את התשתית העובדתית, ומאפשר בהתאם גם לטייב את קבלת ההחלטות. לא מצאתי אפוא לנכון לקבל את טענות העותרות בהקשר זה.
- בהמשך לכך, טענות רבות הופנו גם כלפי המודל הפיזיולוגי שגיבש הצוות המקצועי - הן כלפי המודל לגופו, הן כלפי הגדרתו כתנאי-סף, אשר נטען כי משמש מבחינה מהותית כחסם כמעט בלתי-עביר על אפשרות שילובן של נשים בתפקידים מסוימים. אשר לטענה הראשונה, הנוגעת לטיב המודל, אמנם הוגשו לעיוננו חווֹת דעת מקצועיות שהוצגה בהן עמדה ביקורתית כלפיו - מחד גיסא, כאלה שלשיטתן המודל מייחס משקל-יתר להבדלים הפיזיולוגיים בין גברים לנשים, ומאידך גיסא, כאלה שלדידן הוא מייחס דווקא משקל-חסר לאותם הבדלים - אולם בכך לא סגי:
"בית משפט זה אינו מוסמך, ואינו מסוגל, להכריע בשאלה מקצועית כמו זו בין המומחים בעלי הפלוגתא [...] אין נפקא מינה גם בעיני בית המשפט מה דעתם של מומחים אחרים בשאלה שעמדה לפני הרשות אשר רק היא מוסמכת לפי החוק: בית המשפט מניח, כמעט כדבר המובן מאליו, שיש או שתיתכנה דעות אחרות השוללות את קביעתם של המומחים המוסמכים על-פי חוק, אלא שלדעות האחרות ההן אינה נודעת שום נפקות משפטית" (בית דין גבוה לצדק 13/80 'נון' תעשיית שמורים בערעור מיסים נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד לד(2) 693, 696 (1980); ראו גם: בר"ם 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 767-766 (2004); בית דין גבוה לצדק 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בערעור מיסים נ' שר האוצר, פסקה 11 [נבו] (26.11.2012)).