רקע הדברים
- בתחילת שנת 2000 הוכרזו ארנונה ותשלומי חובה לרשויות המקומיות כחובות שניתן לגבותם על פי פקודת המיסים (גביה) (להלן: פקודת המיסים (גביה); ראו אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס-2000) (להלן: אכרזת המיסים (גביה)). אכרזה זו אפשרה לעירייה לגבות חובות ארנונה בדרך של גביה מנהלית, ללא צורך בהגשת תביעות לבתי המשפט. בסמוך לפני מועד האכרזה כאמור, הפסיקה העירייה להעביר לעורכי הדין תיקים חדשים לצורכי גבייה. לטענת עורכי הדין הפסיקה העירייה באותו שלב גם את מימון איתור החייבים והחקירות בתיקים שנמסרו לטיפולם קודם לכן. בעקבות מהלך זה שנקטה העירייה, הגישו נגדה רוסטוביץ וגלעד ביום 4.10.2000 תביעה כספית לתשלום פיצוי בסך של 9,500,000 ש"ח בגין הפסקת ההתקשרות עימם. תביעתם של רוסטוביץ וגלעד התבססה על עילות של הפרת חוזה, אי מתן הודעה מוקדמת, פעולה שלא בתום לב ופגיעה בשמם הטוב. כחודשיים לאחר מכן, ביום 13.12.2000, הוגשה נגד העירייה תביעה נוספת על-ידי גורן, סלונימסקי ובר, שעתרו לצו עשה או צו הצהרתי המחייב את העירייה להמשיך ולקיים את ההתקשרות עימם ולחלופין עתרו לסעד כספי בסך 15,000,000 ש"ח, עבור שכר טרחה פסוק בהליכים שניהלו בשם העירייה אשר לא שולם להם וכן עבור אי מתן הודעה מוקדמת. העירייה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לאיחוד הדיון בשתי התביעות הללו, אך זו נדחתה בהחלטתו של כב' סגן הנשיא י' לויט מיום 17.10.2001 אשר קבע כי מדובר בתובעים שונים ובעילות תביעה שונות וכי איחוד התיקים יכביד על הדיון בהם. לפיכך נדונו והוכרעו שתי התביעות בנפרד על-ידי מותבים שונים של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כמפורט לעיל ולהלן.
ת.א. 3074/00 [פורסם בנבו] - פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר
- בפסק דינו מיום 17.8.2005 קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל) בחלקה את תביעת גורן, סלונימסקי ובר. בית המשפט המחוזי קבע כי מתכונת התקשרות בין העירייה לבין כל אחד מעורכי הדין האמורים הייתה זהה וכן קבע כי ההתקשרות עימם לא עוגנה בהסכם כתוב ולא נקצב מועד לסיומה. עוד קבע בית המשפט כי תשלום שכר טרחתם של גורן, סלונימסקי ובר לא הותנה בגבייה בפועל, אך הוכח קיומו של נוהג פרטי ביחסיהם עם העירייה לפיו העבירו לה את הכספים שהתקבלו מהחייב, בניכוי שכר הטרחה הפסוק. בית המשפט ציין כי "בהעדר חוזה בכתב מחייב בין הצדדים מה שקובע הוא הפרקטיקה 'הפרטית' הנהוגה בין התובעים [גורן, סלונימסקי ובר] לנתבעת [העירייה]" והוא מצא כי "הנוהג הפרטי" שהוכח מהווה בסיס ל"הבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית" לפי סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים (חלק כללי)). עוד ציין בית המשפט כי העירייה הייתה שבעת רצון מעבודתם של גורן, סלונימסקי ובר, כי הם לא הפרו את ההתקשרות עימה וכי מתן השירותים על-ידם לעירייה היה "מרבית עולמם" מבחינה מקצועית. בית המשפט ביסס את מסקנותיו המפורטות לעיל, בין היתר, על מסמכי העירייה מהם הסיק בית המשפט כי כל הפחתה מסכום החוב או ויתור עליו מצד העירייה כלפי החייבים, שהיה כרוך בהפחתה או בויתור על שכר הטרחה, הצריך הסכמה של גורן, סלונימסקי ובר לפי העניין. בית המשפט הוסיף וקבע כי מחומר הראיות מצטיירת "תמונה קשה" של הפקרות בניהול אגף הגבייה בעירייה ויחס בלתי הוגן ומזלזל כלפי גורן, סלונימסקי ובר. בית המשפט ציין בהקשר זה כי בשנת 2000 הועברה בעירייה הנחייה פנימית שלא לאשר עוד ביצוע חקירות ואיתור חייבים בתיקים המצויים בטיפולם של עורכי הדין הנ"ל, אך הנחיה זו לא הובאה לידיעתם למרות שהיה בה כדי להפוך את מלאכת גביית החובות על-ידם לבלתי אפשרית. כמו כן קבע בית המשפט כי העירייה סיימה את ההתקשרות עם גורן, סלונימסקי ובר ללא הודעה מוקדמת (או הודעה בכלל), הותירה אותם בערפל לגבי עתידם באופן שהיה בו כדי להטעותם, לא נענתה לפניותיהם בעניין זה ולא ניסתה כלל לשלבם במערך הגבייה המינהלי אליו פנתה העירייה לאחר שנתאפשר לה (בעקבות האכרזה הנזכרת לעיל), לגבות את חובותיה באמצעים המנהליים הקבועים בפקודת המיסים (גבייה). עוד קבע בית המשפט כי אין יסוד לטענת העירייה לפיה התיקים "הפתוחים" שנותרו בטיפולם של גורן, סלונימסקי ובר (כ-1,000 תיקים לכל עורך דין) היו ממילא תיקים נעדרי סיכויי גבייה ("בוצה" בלשונה של העירייה).
- נוכח קביעות אלה ובהתחשב באופי ההתקשרות הנמשכת שבין הצדדים שיצרה מערכת יחסים הדומה לזו שבין "ספק שירותים" ולקוח מסחרי, סבר בית המשפט המחוזי כי העירייה הייתה מחויבת ליתן לגורן, סלונימסקי ובר הודעה מוקדמת על החלטתה להפסיק את ההתקשרות עימם. עוד קבע בית המשפט כי בהתחשב במכלול הנסיבות הצריכות לעניין ובין היתר בהתחשב בגמישות שמאפשר מקצוע עריכת הדין, פרק הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת במקרה דנן עומד על שנה אחת. שיעור הפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת לפרק זמן זה חושב על-ידי בית המשפט בהתבסס על רווחיהם של סלונימסקי ובר בשנת 1999 (השנה האחרונה לפני הפסקת ההתקשרות) ועל רווחיו של גורן (שלא הציג נתונים לשנת 1999) בשנת 1997. זאת בניכוי 25% המשקפים על פי אומדנו של בית המשפט את שכר הטרחה שגבו עורכי הדין הנ"ל מאז הגשת תצהיריהם ועד להגשת הסיכומים, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת תצהיריהם של גורן, סלונימסקי ובר ועד יום התשלום בפועל (ראו לעניין זה החלטת בית המשפט מיום 17.8.2005 לתיקון פסק הדין). בית המשפט ציין כי הניכוי האמור נועד למנוע כפל פיצוי בהדגישו כי הסכומים שפסק בעילה של אי מתן הודעה מוקדמת נועדו לפצות את עורכי הדין הנ"ל אך ורק בשל כך שבאותה תקופה לא הועברו להם על-ידי העירייה תיקים חדשים ונמנע מהם הרווח הפוטנציאלי בגינם. בית המשפט הוסיף וקבע כי גורן, סלונימסקי ובר זכאים לשכר הטרחה שנפסק לטובתם בבתי המשפט ובהוצאה לפועל ב"תיקים הפתוחים" שהיו בטיפולם בעת הפסקת ההתקשרות עימם על-ידי העירייה. יחד עם זאת, בהתחשב באופן שבו נהגו הצדדים לאורך השנים בעניין תשלום שכר הטרחה כאמור וכן בהתחשב בדיני עשיית עושר ולא במשפט ובהוראות הדין העברי שאותן הזכיר, קבע בית המשפט כי גורן, סלונימסקי ובר אינם זכאים למלוא שכר הטרחה הפסוק משום שאי ביצוע הגבייה באותם תיקים מעיד על כך שעבודתם באותם התיקים לא הושלמה וכלשון בית המשפט: "היעלה על הדעת שלתובעים מגיע אותו שכר טרחה המשולם לעו"ד שטרחו ועבדו על התיקים וסיימו את עבודתם בתיק והגיעו למצב של גביה?". את הסכומים הצריכים לעניין זה ביסס בית משפט קמא על רשימות שהציגו גורן, סלונימסקי ובר באשר לתיקים הפתוחים ולשכר הטרחה הפסוק בהם. בית המשפט קבע עוד כי נוכח הפיצויים שפסק לגורן, סלונימסקי ובר כאמור לעיל, מתייתרת הטענה החלופית שהועלתה על-ידם בשלב הסיכומים, לפסיקת שכר ראוי. בית המשפט המחוזי דחה את טענת העירייה לפיה פסיקת פיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת וגם בגין שכר טרחה פסוק מהווה כפל פיצוי, בציינו כי מדובר בסעדים שונים שנועדו לפצות את גורן, סלונימסקי ובר בגין פגיעות שונות שנגרמו להם בנסיבות העניין, וכלשונו: "שכה"ט שנדרש - הינו בגין עבודת העבר שבוצעה ע"י התובעים [גורן, סלונימסקי ובר]. פיצוי בגין העדר ההודעה המוקדמת שנדרש - הינו פיצוי בגין הפסד השווי הכלכלי של המשך עבודה סדיר תקופה מסוימת [...] שבמהלכו היה אמור כל אחד מהתובעים לנסות ולמצוא לו מקור פרנסה אחר, תוך שאינו 'לחוץ' מבחינה כלכלית ומטה לחמו לא נשבר מיידית". לבסוף, קבע בית המשפט כי הסכומים שאותם פסק כפיצוי בגין שכר טרחה פסוק שלא שולם, ישאו הפרשי הצמדה וריבית בשיעורים התואמים את מה שנפסק לטובת העירייה על-ידי הערכאות הרלוונטיות או בהוצאה לפועל, על פי החישוב שערכו גורן, סלונימסקי ובר בעניין זה בתצהיריהם, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו היום ועד יום התשלום בפועל (ראו לעניין זה החלטת בית המשפט מיום 17.8.2005 לתיקון פסק הדין). הסכומים אותם פסק בית המשפט המחוזי כאמור, מסתכמים בסך של 3,634,880 ש"ח לגורן, בסך של 3,447,950 ש"ח לסלומינסקי ובסך של 2,843,681 ש"ח לבר. כמו כן חייב בית המשפט את העירייה בהוצאות משפט שישום הרשם ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 100,000 ש"ח לכל אחד מעורכי הדין הנ"ל, בצירוף מע"מ.