לא ניתן להקיש מפרשת מלק לענייננו. בפרשת מלק הנכס מושא השומה הושכר עובר לפינויו למטרה שחרגה מייעודו התכנוני (באופן בלתי חוקי), והרשות המקומית ביקשה להמשיך ולחייב את הנישום בהתאם לסיווג זה לאחר שהנכס פונה. עם זאת, כאשר פנה הנישום לרשות המקומית וביקש לבחון את האפשרות לעשות שימוש בנכס למטרה החורגת מייעודו התכנוני (שבהתאם לסיווג זה ביקשה הרשות המקומית לחייבו) – הוא נענה בשלילה (ביחס לשימוש עתידי בנכס). בנסיבות אלה, הגיע ביהמ"ש למסקנה שאין זה צודק לחייב את הנישום לפי השימוש שהרשות המקומית מונעת ממנו, ועל כן יש לחייב את הנכס לפי ייעודו התכנוני ולא על פי השימוש האחרון שנעשה בו. נסיבות שכאלה אינן מתקיימות במקרה דנן, שכן לא נטען, ולפיכך אין על כך מחלוקת, שהשימוש שעשתה המערערת בבניין עובר לפינויו ("משרד") אינו חוקי, בהיותו חורג מייעודו התכנוני.
עם זאת, דין טענותיה של המערערת בעניין שינוי הסיווג באופן רטרואקטיבי להתקבל מסיבה אחרת. לאחר פסק הדין בפרשת מלק, התמודדו מספר בתי משפט מנהליים עם סוגיה דומה בשאלת הסיווג שיש ליתן לנכס ריק. בפסקי דין אלה נקבע כי כאשר לנכס הריק יש מספר שימושים המותרים על פי דין – הרי שיש לחייבו בארנונה בהתאם לסיווג הזול ביותר מבין שימושים אלה. גישה זו של בתי המשפט המנהליים מוצדקת ויש להחילה על המקרה דנן.
שכן, נקבע לא אחת כי המבחן העיקרי לצורך סיווג נכס וקביעת תעריפי הארנונה שבו יחויב הוא מבחן השימוש בפועל שנעשה בו. עם זאת, כאשר הנכס עומד ריק, מבחן השימוש בפועל אינו יכול להועיל. במצבים אלה ניתן ללמוד על פוטנציאל השימוש בנכס הן מהשימוש האחרון שנעשה בו עובר לפינויו והן מייעודו התכנוני. במסגרת החלת הייעוד התכנוני של הנכס ביהמ"ש סבור כי יש להחיל את השימוש המותר הזול ביותר מבחינת הנישום. דהיינו, כי ככלל, יש לסווג נכס ריק לפי הסיווג הזול ביותר בהתאם לשימושים המותרים בו על פי הדין. קביעה כזו מתחשבת במצבו של הנישום, שאינו מפיק מן הנכס הריק תועלת כלכלית, מחד גיסא, ותדרבן אותו לנצל את הנכס, שכן הוא עדיין משלם בגינו ארנונה מאידך גיסא. במקרה דנן, נכון יהיה לסווג את בניין המערערת לפי סיווג של "תעשיה ומלאכה" במקום סיווג של "משרד", זאת לכל התקופה שהנכס עמד ריק.
סוגיית הריבית וההצמדה: בהקשר זה נטען כי בנסיבות העניין יש מקום לחייב את המערערת בהפרשי הצמדה בלבד, מבלי לפסוק ריבית לפי חוק פסיקת ריבית. דין הטענה להדחות. ביהמ"ש קמא קבע כי על אף שחוב הארנונה של המערערת אמור לשאת ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, שאין חולק שהוא החוק הרלוונטי למקרה דנן, הרי שלאור ניסיונות הפשרה הרבים שנעשו בין הצדדים לאורך השנים ולאור העובדה כי שיפוץ הבניין נבע מיוזמתה של העירייה, יש לחייב את המערערת בתשלום חוב הארנונה כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית. כלומר, ביהמ"ש הלך בסוגיית הריבית כברת דרך לטובת המערערת. בנסיבות אלה, אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא, וקביעתו זו נראית סבירה בעיניי ביהמ"ש.