| פסק-דין |
השופטת ע' ארבל:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ש' גדות) בתל אביב-יפו מיום 2.11.10 בעת"מ 1553/03, [פורסם בנבו] אשר דחה עתירה מנהלית שהגישה המערערת על מנת למנוע מהמשיבים מלנקוט בהליכי גביית ארנונה בעניינה.
העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים
- המערערת היא חברה פרטית, אשר בבעלותה מרבית משטח בניין המצוי בדרך מנחם בגין 50 בשטחה המוניציפאלי של המשיבה 1 (להלן: העירייה). הבניין כולל 2 קומות מרתף תת קרקעיות המשמשות לחניון ומחסנים, קומת קרקע כפולה ובה חנויות, ומעליהן 4 קומות נוספות (להלן: הבניין). הבניין נבנה לפני כ-30 שנה, שבמהלכן הושכר לשוכרים שונים, אשר נשאו בתשלומי הארנונה לעירייה. בשנת 1994, עם סיום בניית פרויקט "מגדלי אביב" (המצוי ליד הבניין), ביקשה העירייה מהמערערת לבצע שיפוץ בבניין על מנת להתאים את חזיתו לחזיתות "מגדלי אביב", תוך שהבהירה לה כי ככל שלא תיענה לבקשה יוגשו נגדה תביעות בגין שימושים שלא כדין שבוצעו בבניין. המערערת נעתרה לבקשת העירייה והגישה תוכניות לשיפוץ הבניין. ביום 17.12.01 הוצא היתר בנייה בהתאם לתוכניות, והמערערת החלה בעבודות ההריסה והבנייה, החל מקומות המרתף ומעלה. ביום 10.6.02, בעקבות דרישות לתשלום ארנונה שהוציאה העירייה למערערת, פנתה המערערת במכתב לעירייה בטענה כי יש לבטל את החיובים בשל עבודות הבנייה המתבצעות בנכס, המונעות את אכלוסו. ביום 25.8.02 השיבה העירייה למערערת כי בהסתמך על ביקור פקח מטעמה לא נמצא כי כל קומות הבנייה מצויות בשיפוצים ודרשה להמציא את היתר הבנייה. ביום 14.10.02 שלחה המערערת לעירייה העתק מהיתר הבניה והתוכניות המתייחסות לבניין והודיעה לה כי עבודות הבנייה החלו במרתף והן תימשכנה ביתר הקומות. החל מתקופה זו ועד ליום 14.8.03, היום שבו הוגשה העתירה מושא הערעור, שלחה העירייה למערערת דרישות תשלום ארנונה, פתחה נגדה תיק הוצאה לפועל, רשמה לטובתה הערת אזהרה על בניין המערערת, והמשיב 2 (להלן: הממונה על הגבייה בעירייה או הממונה) חתם על כתב הרשאה למכירת הבניין ככיסוי לחוב הארנונה. מנגד, מחתה המערערת בכל אותה תקופה על דרישות התשלום, תוך שציינה כי בהתאם להיתר בנייה שניתן לה לביצוע עבודות מקיפות בבניין כולו, מבוצעות העבודות לסירוגין בכל השטחים, דבר המונע כל שימוש בבניין. במהלך התקופה האמורה ערכו הצדדים ישיבות שבסופן אישרה העירייה למערערת פטור לקומה א' בבניין מיום 1.10.02 ועד ליום 31.3.03, ולקומה ב' הוענק פטור מיום 1.1.03 ועד ליום 30.11.03. העירייה ציינה כי מועדי הפטור נקבעו בהתאם לביקורות שנערכו מטעמה בנכס, ורק משנמצא כי הנכס עומד בתנאים ניתן בגינו פטור. על החלטת העירייה בעניין הפטור הגישה המערערת השגה לממונה על הגבייה בעירייה. ההשגה נדחתה מן הטעם שבביקורות שנערכו במקום לא נמצא כי הנכס ריק או כי היה במצב שאינו ראוי לשימוש, ולפיכך אינו עומד בתנאי הפטור. על החלטה זו הגישה המערערת, ביום 12.7.04, ערר לועדת הערר לענייני ארנונה שעל יד עיריית תל אביב-יפו, שנדחה אף הוא.
- לאור האמור לעיל, הגישה המערערת את העתירה מושא הערעור. המערערת טענה שבקומה א' אמור לחול הפטור מיום 1.11.01, ובקומה ב' מיום 1.3.01. בנוסף, טענה המערערת כי יש לה זכות לשינוי סיווג הנכס באופן רטרואקטיבי מן היום שבו עמד הנכס ריק, בעוד שהמשיבים סברו כי אין הדין מאפשר לשנות סיווג באופן רטרואקטיבי. בנוסף, טענה המערערת (לראשונה במסגרת סיכומיה, כפי שיפורט להלן) כי ככל שימצא בית המשפט כי היא אכן חייבת בארנונה, יש לחייבה בריבית והפרשי הצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית). לעומת זאת, המשיבים ביקשו לחייב את המערערת בריבית והפרשי הצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות (ריבית)).