פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים
- בית המשפט תחם את הדיון לשלוש סוגיות עיקריות שבמחלוקת: האחת – מועדי הפטור בחשבונות הארנונה, השנייה – המועד לשינוי סיווג הבניין והשלישית – חישוב הריבית וההצמדה. ביחס למועדי הפטור נקבע כי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) קובע שלושה תנאים מצטברים שהמחזיק בנכס נדרש להוכיחם על מנת לזכות בפטור האמור, והם: כי הבניין נהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, כי בפועל אין יושבים בו, וכי המחזיק מסר לעירייה הודעה בעניין בכתב. בית המשפט קבע כי המערערת מסרה לעירייה הודעה בכתב רק ביום 10.6.02. אי לכך, המחלוקת בעניין תקופת הפטור הצטמצמה מיום 10.6.02 ועד ליום 1.10.02 לגבי קומה א', ולתקופה שבין 10.6.02 ועד ליום 1.1.03 עבור קומה ב'. בית המשפט קבע כי המערערת כשלה להראות כי במועדים אלה עמד הנכס בדרישות סעיף הפטור, שכן היא לא פירטה באופן מדויק את מועדי הפינוי ואת מועדי ההריסה והבנייה בקומות השונות. זאת, בצירוף העובדה שהחלטת העירייה לעניין מועדי הפטור התבססה על דו"חות ביקורת שנערכו במקום, הובילו את בית המשפט למסקנה כי החלטת העירייה ביחס למועדי הפטור הינה סבירה, ואין מקום להתערב בה.
באשר לשינוי סיווג הארנונה של הנכס צומצמה המחלוקת בין הצדדים לתקופה שלפני ה-1.1.05, היות שהחל ממועד זה שינתה העירייה את סיווג הנכס מ"משרד" ל"תעשיה ומלאכה" בעקבות השגה שהגישה המערערת. המשיבים סירבו לשנות את הסיווג באופן רטרואקטיבי, לתקופה הקודמת להגשת ההשגה. בית המשפט לא קיבל את טענות המערערת ביחס לסיווג הרטרואקטיבי, שכן המערערת לא הוכיחה כי הדין מאפשר זאת.
בסוגיית הריבית, קבע בית המשפט כי נוכח נסיבות המקרה, לאור ניסיונות הפשרה הרבים שנעשו בין הצדדים לאורך השנים, ולאור העובדה כי שיפוץ הבניין נבע מיוזמתה של העירייה, יש לחייב את המערערת בתשלום חוב הארנונה כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ולא על פי חוק הרשויות המקומיות, הנושא ריבית גבוהה יותר.
טענות הצדדים
- המערערת סבורה כי ההליך שהתנהל בפני בית המשפט לעניינים מנהליים אינו ההליך המתאים לבירור המחלוקות שבין הצדדים, וכי המקום הנכון לדיון הינו בבית משפט השלום, במסגרת תביעה אזרחית. בהמשך לכך נטען כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי במועדים שבמחלוקת לא היה הנכס "נכס שאינו ראוי לשימוש", וזאת על סמך תצהירי המשיבים בלבד, ומבלי שניתן למערערת לחקור אותם על מנת להפריך את עדותם, כמו שהיה מתאפשר במסגרת תביעה אזרחית. בהקשר זה צוין כי ההודעה לעירייה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות אינה מהותית, קל וחומר כאשר העירייה הייתה זו שיזמה את שיפוץ הבניין על ידי המערערת. עוד סבורה המערערת כי טעה בית המשפט בכך שהתעלם מטענתה החלופית של המערערת, לפיה כאשר חולף פרק זמן קצר בין מועד פינוי הנכס ובין מועד הריסתו, הרי שאין חובת תשלום ארנונה בגין פרק זמן זה. באשר לסיווג הנכס, נטען כי כאשר הנכס ריק יש לחייב בגינו ארנונה לפי ייעודו התכנוני ולא לפי השימוש האחרון שנעשה בו. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין המערערת זכאית ליהנות מסיווג זה באופן רטרואקטיבי, על אף שקיימת הלכה המתירה זאת. באשר לסוגיית הריבית וההצמדה, נטען כי בנסיבות העניין יש מקום לחייב את המערערת בהפרשי הצמדה בלבד, מבלי לפסוק ריבית לפי חוק פסיקת ריבית.
- המשיבים סומכים ידם על פסק דינו של בית משפט קמא. באשר להליך המתאים לדיון, נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטת העירייה לגבות את חוב הארנונה בהליך מנהלי. משכך, אין להיזקק לטענת המערערת לפיה הפורום לדיון אינו מתאים, כל עוד לא הצביעה על טעות בפסק הדין. באשר למועד תחולת הפטור טוענת העירייה כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי במועדים שבמחלוקת היה הנכס בלתי ראוי לשימוש, ומכאן שיש לדחות את טענותיה בעניין זה. באשר לשינוי סיווג הבניין באופן רטרואקטיבי נטען שכל פניותיה של המערערת לקבלת פטור למועדים הקודמים להגשת ההשגה נדחו ע"י העירייה, ומשאין החלטה מנהלית לעניין הפטור, המהווה בסיס לחיוב על פי הייעוד המקורי, הרי שנשמטת הקרקע תחת הבקשה לשינוי הסיווג ביחס לאותה תקופה. באשר לסוגיית הריבית, נטען כי חיובה של המערערת בריבית רגילה לפי חוק פסיקת ריבית נעשה בהתחשב בנסיבות המקרה ולרעת המשיבים (שעבורם מדובר בהפסד של מאות אלפי שקלים). מכאן, שלא ברורה טענתה של המערערת, לפיה יש לוותר לה גם על ריבית זו.