ראו: סכסוך עבודה (אזורי תל אביב) 20572-11-23 לימור קראוס - מרכז משען בערעור מיסים (נבו 30.11.2023).
- זה המקום לציין, כי אין בידינו לקבל את טענת המכללה לפיה עניין קראוס אינו רלוונטי לענייננו משעה שמדובר שם בביטויים שנאמרו במקום העבודה ולקומץ עובדים, ואילו פרסומיה של התובעת הופצו לרבבות עוקביה. אנו סבורות כי דווקא ההיפך הוא הנכון: העובדה שהתובעת פרסמה את עמדותיה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה תוך שהיא אינה מזהה את עצמה כמרצה במכללה היא עובדה השוקלת לטובתה.
- יתר על כן, מכתב הפיטורים קובע כי התובעת פרסמה "קריאות המעודדות את ארגון הטרור חמאס" וכי התובעת מגלה "תמיכה ממשית במעשי טרור ובאויבי ישראל".
- ראשית נציין, כי מדובר במסקנה שלטעמנו אינה נלמדת מפרסומיה של התובעת. אכן, התובעת מביעה ביקורת בוטה וחריפה על צה"ל ומטיפה נגד "הכיבוש". ואולם מכאן ועד עידוד אקטיבי של ארגוני טרור - הדרך ארוכה.
- לעניין זה יפים הדברים שנכתבו על ידי בית הדין האזורי (מפי השופטת שרון שביט- כפתורי) בעניינו של ד"ר מאיר ברוכין (שהתובעת אף הגיבה בפרסומיה לאחד מפרסומיו):
"אכן הביקורת של ד"ר ברוכין היא קשה ואף צינית לעיתים, בנוגע לפעולות מסויימות של צה"ל, אך לטעמנו פרסומים אלו אינם עומדים בניגוד להוראות הדין, כפי המתואר לעיל."
ראו: סכסוך עבודה (אזורי תל אביב) 40668-11-23 ד"ר מאיר ברוכין - עיריית פתח תקווה (נבו 2.4.2024) (להלן: "עניין ברוכין").
- בהקשר זה, אין לנו אלא לשוב ולהזכיר את ששנינו לעיל בכל הנוגע לחופש הביטוי בזמן מלחמה ולחופש הביטוי האקדמי. כפי שהוסבר לעיל, אכן, בעתות מלחמה, מידת הסובלנות כלפי דעות המביעות ביקורת כפי השלטון מועטה, וישנה העדפה ברורה - ואף טבעית ומובנת - לקולות הקוראים לאחדות.
- ואולם, אחדות איננה אחידות. דווקא בעתות כאלה, שומה עלינו לכבד ולהכיל מגוון דעות ולאפשר שיח פתוח ואף ביקורתי. הדברים אמורים במיוחד עת עסקינן בעולם האקדמי, שכן, כאמור, לחופש הביטוי האקדמי ניתן מעמד מיוחד ונפרד. חופש הביטוי האקדמי נועד להבטיח לכולנו את חופש הדעה והמצפון המהווים אבן יסוד באקדמיה ומאפשרים את קיומה, שכן חילופי דעות וחשיבה חופשית הם המאפשרים קיומו של מחקר אקדמי חדשני, ביקורתי ומקדם.
- עוד נזכיר בהקשר זה את דבריהם של המלומדים ויינשטיין ומימרן (לעיל) בדבר רגישות תרבותית ובדבר הצורך להבין כל פרסום ואמירה בהקשרם הנכון, תוך הבנה של הרקע לדברים.
- כך למשל, התובעת 'הואשמה' על ידי המכללה בכך שהגיבה בסמלון (Emoji) של לבבות לפרסום של ד"ר ברוכין ה"משבח" לכאורה מחבל שביצע פיגוע דריסה קשה. אלא שד"ר ברוכין תיאר את מעשיו של המחבל כך (ראו פוסט י' בנספח 5 לכתב התביעה):
"...עשה מעשה של ייאוש ודרס שישה אנשים. הייאוש הכריע אותו. הוא איבד את התקווה. הו אלא ראה יותר אופק לחייו או לחיי ילדיו. מדינת ישראל הפכה את חייו לגיהינום...את רוב היהודים זה לא מעניין. עוד פלסטיני הרוג. מי סופר. זו שגרה של פלסטינים."
- התובעת הגיבה לפרסום זה בלבבות שבורים, המבטאים עצב, וכן בלב חום, שלדבריה מבטא לב קפוא (ראו דבריה בשימוע, סעיפים 34-35 לעיל). התובעת הסבירה כי בתגובתה יש משום הבעת צער ולא תמיכה: "אני הבעתי צער למה יש אנשים כאלה בעצם".
- הסבר זה של התובעת, שניתן במעמד השימוע, אף ניתן על ידי מר אברהם בורג במסגרת מכתבו (נספח 9 לכתב התביעה, עמוד 42 לקובץ הנספחים).
- נמצא, אפוא, כי אין מדובר בתמיכה במעשיו של המחבל, כי אם בהבעת צער על שהגיע לכדי עשיית המעשים שהוא עשה. בין אם עמדה זו היא מקובלת על הקורא ובין אם לאו, הרי שאין בה משום תמיכה בטרור, ומכל מקום, הלבבות שסימנה התובעת אינם לבבות של תמיכה ואהבה אלא של הבעת צער וכאב. על כך כתב מר בורג במכתבו לנשיא המכללה: "אל לנו לתת לסערת הימים האלה להפוך, חלילה, את ישראל של היום למקום שבו מעמידים לדין על בסיס בורות גראפית".
- לאור האמור לעיל, אף איננו שותפות לעמדת המכללה לפיה המכתבים ששוגרו למכללה ולנשיא מטעמם של אנשי אקדמיה הינם "בטלים בששים" כפי שנכתב במכתב הפיטורים. במכתבים ישנו פירוט של אופי פעילותה של התובעת בארגונים בהם היא חברה וכן אמירות ברוח הדברים שנכתבו לעיל לעניין חשיבותו של חופש הביטוי, במיוחד בעתות מלחמה ובמיוחד באקדמיה. בנסיבות אלה, אנו סבורות כי מן הראוי היה לתת לאותם מכתבים מקום בהחלטת הפיטורים.
- עוד ראוי לחדד בעניין זה כי הדיון בגבולותיו של החופש הביטוי אינו נדרש כל עוד מדובר בביטויים המצויים בלב הקונצנזוס: "חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי היא דווקא במקרים כאלה, שכן לגבי ביטויים שאינם שנויים במחלוקת אין כלל צורך בזכות יסוד חוקתית לחופש הביטוי" (מתוך גילוי הדעת).
- ודוק: העובדה שהמכתבים מטעמה של התובעת לא נשקלו כלל אף מחזקת את המסקנה כי החלטת הפיטורים התקבלה למעשה מראש.
- זאת ועוד: החלטת הפיטורים אף אינה נותנת משקל כלשהו לכך שהתובעת הועסקה במכללה במשך כמעט שלושה עשורים, ושבעת פיטוריה הייתה כבת ששים. אכן, איננו סבורות כי גילה של התובעת היווה שיקול לטובת פיטוריה מהמכללה, עניין אשר היה, כמובן, מעורר שאלות של אפליה מחמת גיל (ראו והשוו: ערעור עבודה 67949-09-16 שמואל וגמן - י.ו. גליל הנדסה בע"מ, ניתן 17.1.2028).
- ואולם, נראה כי בענייננו, המכללה התעלמה כליל משאלת גילה של התובעת והוותק שלה, והביאה לפיטוריה לאחר כמעט שלושה עשורים של עבודה במכללה ובהיותה כבת ששים, תוך שהיא קרובה מאוד לגיל הפרישה ושסיכוייה להשתלב במקום עבודה חדש בשלב זה של הקריירה המקצועית שלה נמוכים במיוחד.
- אלא שלצד מכלול השיקולים דלעיל, יש להציג גם את הצד השני של המטבע, קרי - את השיקולים הנוגעים להתנהלותה של התובעת.
- בגילוי הדעת נקבע, כאמור, כי פיטורים מהווים צעד קיצוני וכי לעיתים, די שהעובד יבהיר את כוונתו בפומבי, יסיר את הפרסום, יביע התנצלות או יושעה לתקופה מוגבלת וכיו"ב - והדבר ישיג את המטרה.
- אלא שבענייננו, התובעת לא לקחה אחריות על התנהלותה ברשתות החברתיות, שבחלקה עולה כדי הפצת מידע שגוי ואף כוזב, ולא הביעה צער עליה. התובעת אף לא דאגה להסיר את הפרסומים הבעייתיים בזמן אמת, וזאת גם לאחר שידעה ששגתה. נסביר במה דברים אמורים.
- במסגרת חקירת התובעת עלה כי בבוקר השבעה באוקטובר היא נתקלה בסרטון המתאר גופה של חלל צה"ל כשהיא מוסעת ברכב לשטחי עזה ועוברת שם התעללות קשה על ידי המון (לינץ').
- לדברי התובעת בחקירתה, תייר אמריקאי שהיה עמה בשיט בו שהתה באותו יום ציין בפניה כי במדינתה פרצה מלחמה וניסה להראות לה את הסרטון, אלא שהסרטון "נתקע" בגלל קליטה גרועה ועל כן התובעת צילמה מסך מתוכו (דיון מיום 30.6.2025, עמ' 9, ש' 31-34).
- התובעת סיפרה שלא ידעה אם מדובר בסרטון המראה ישראלים או פלסטינים, אך לא הכחישה שהיא ראתה "חייל פצוע" (עמ' 11 שורות 14-18).
- עוד הודתה התובעת, שאם הייתה יודעת מה תוכנו של הסרטון לא הייתה משתפת אותו שכן "קשה לי, קשה לי להכאיב להורים שיראו את זה לכן אני אמרתי כן, זו תמונה קשה, כמו כל תמונה של ילד שנפגע..." (עמ' 12, ש' 24-33).
- לשאלת בית הדין, התובעת העידה שגם לדעתה, תוכנה של התמונה שצילמה מתוך הסרטון היה חריג, ואף ציינה שהיא סברה שמדובר בתמונה מתוך לינץ'. כן הודתה התובעת, שלאחר אותו פרסום, חברה כתבה לה "מאיפה השנאה?" (עמ' 47 שורה 28 עד עמוד 48 ש' 25).
- עולה, אפוא, כי התובעת מודה שהיא שיתפה תמונה מתוך סרטון בו היא אפילו לא צפתה. התובעת הודתה שלא היה ידוע לה מקור הסרטון או תוכנו. לא עלה בדעתה שאולי אותו חייל שנרצח הוא בעל משפחה, שנחשפת למותו המזעזע דרך אותה תמונה שהיא מפרסמת. אף לא עלה בדעתה שאולי אותה תמונה שהיא שיתפה הועלתה על ידי איש חמאס במטרה להפיץ את מעשיו ולהתפאר בהם, כך שהיא למעשה משמשת כלי בידי החמאס להפצת מעשי הזוועה.
- במלים אחרות, התובעת, מבלי לחשוב לרגע על ההשלכות של מעשיה, מיהרה לקבוע עמדה ולפרסם את צילום המסך מתוך הסרטון לאלפי העוקבים שלה.
- עמדנו לעיל על הקלות והמהירות שבהם מידע כוזב עובר ברשתות החברתיות. התובעת אמנם לא הפיצה ביודעין מידע כוזב, אולם בהתנהלותה בהקשר זה היא לא גילתה שיקול דעת ואחריות כמצופה ממי שעוסקת רבות בנושאים מעין אלה. התובעת אף לא לקחה אחריות ולא הסירה את הפרסום מיד כשגילתה את טעותה.
- הנה כי כן, התובעת הפיצה מידע רגיש תוך פגיעה פוטנציאלית קשה ביותר בצדדים שלישיים, אולם לא נראה כי היא לקחה אחריות על מעשיה.
- אף במעמד השימוע, התובעת לא הביעה כל צער או אמפתיה בהקשר לאירועי השבעה באוקטובר ולא ניכר כי היא קשובה לדעות אחרות מלבד דעתה - שלה.
- ודוק: פרסומיה של התובעת חוסים, כאמור, בצלו של חופש הביטוי. אלא שאין משמעות הדבר שהתובעת פטורה מגילויי רגישות לטלטלה הקשה, לכאב ולאבל הכבד שהיכו את החברה הישראלית בשבעה באוקטובר 2023.
- לעניין זה, אין לנו אלא להפנות לדבריו של ד"ר מאיר ברוכין כפי שנאמרו בפני בית הדין הארצי:
"אני יכול להגיד שמכאן ואילך אקפיד על יותר רגישות ואין ויכוח עם הנקודה הזאת. רגישות בעיניי היא תמיד דבר רצוי. אני מסכים עם בקשת בית הדין לגלות יותר רגישות וסגנון, אין לי התנגדות לזה. כדי לקדם שיח דמוקרטי הוא שיח של ויכוח. לענין הרגישות, מקובל עלי לחלוטין. אם טעיתי בסגנון או לא הייתי מספיק רגיש, אני לוקח את זה על עצמי."