במסגרת זו נקבע, כי עורך דין של קבלן חב חובת זהירות ונאמנות לרוכש דירה מאותו קבלן אשר עורך הדין הסכים לטפל ברישום הרכישה על שמו, וזאת גם אם אין בין הרוכש לבין עורך הדין יחסי עורך דין לקוח (עניין יחיאל הנ"ל, בעמוד 214). יתר על כן, במצב כזה, בו רוכש הדירה אינו מיוצג, חלה על עורך הדין חובת זהירות ואמון מוגברת כלפי הלקוח. בהקשר זה אומרת חברתי השופטת שטרסברג-כהן בענין יחיאל הנ"ל (בעמוד 215לפסק הדין):
"... כאשר עורך דין מייצג צד אחד לעניין - כפי שעורכי הדין בענייננו ייצגו את החברה - בנסיבות כאלה נדרשות מעורך הדין מיומנות וזהירות רבות יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו".
דברים אלה יפים לענייננו. על פי התוספת לחוזה, היו המערערים זכאים לרישומה של משכנתא על נכס הבטוחה. עורכי הדין קיבלו, לפי סעיף 3לתוספת לחוזה, ייפוי כוח בלתי חוזר לזכות המערערים, לבצע רישום זה של המשכנתא. זאת ועוד, רישום המשכנתא הותנה בכך, שעורכי הדין יקבעו כי "... יש צורך מידי בכך". במלים אחרות, המערערים שמו את מיבטחם בעורכי הדין, כי אלה יגנו על עניינם, ולהם יימסר שיקול הדעת אם יש צורך ברישום המשכנתא על שמם. במצב דברים זה, היו עורכי הדין שלוחים של המערערים לעניין רישום המשכנתא, ונטלו אחריות כלפי המערערים לעניין זה, וזאת אף אם המערערים לא היו "לקוחות" של עורכי הדין. ברישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי על נכס הבטוחה, מבלי להודיע דבר למערערים, כמתואר לעיל, הפרו עורכי הדין את חובת הזהירות שחבו למערערים, אפילו לא היו המערערים לקוחות שלהם.
.22בקבעי כי עורכי הדין הפרו חובת זהירות כלפי המערערים גם אם אלה לא היו לקוחות שלהם, איני מתעלם מכך, כי ענייננו אינו זהה לחלוטין למצב בו אדם רוכש דירה מקבלן, הוא המצב אשר נדון בעניין יחיאל אליו הפניתי. המערערים אינם לקוחות מן השורה, אלא בעלי קרקע אשר נקשרו בעיסקת קומבינציה עם הקבלן אשר יוצג על ידי עורכי הדין. עם זאת, נוכח נסיבותיו של העניין שבפנינו, בו למערערים לא היה כל ניסיון בעיסקאות מן הסוג הנדון, ולא היה עורך דין אחר שטיפל מטעמם בעיסקה, אני סבור כי חל בענייננו הגיונה של הלכת יחיאל, וכי עורכי הדין חבו למערערים חובת זהירות ונאמנות הנובעת מנטילת אחריות בקשר לרישום המשכנתא על שמם.
.23המערערים טענו, כי עורכי הדין ביצעו כלפיהם גם עוולה של תרמית. לא מצאתי יסוד להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, לפיה המערערים לא הניחו כל תשתית לטענתם זו, ובין השאר לא הוכיחו כי קיננה בליבם של עורכי הדין כוונה להטעות את המערערים. אחריות עורכי הדין מבוססת, על כן, רק על עוולת הרשלנות.