במצב דברים זה, משהפרת החוזה על ידי המוכר יצרה אצל הרוכשים אי וודאות החורגת מחלוקת הסיכונים החוזית ביחס למועד בו ידרשו לעמוד בהתחייבות לתשלום יתרת התמורה, עקרון תום הלב מחייב אותו, כפי שראינו (פסקה 39 לעיל), לשתף פעולה עם הרוכשים באופן שיאפשר להם לקיים את חלקם. בנסיבות המקרה, שיתוף פעולה זה היה צריך להתבצע על דרך של מתן ארכה לקיום ההסכם (תשלום יתרת התמורה).
- זאת ועוד, כאשר בוחנים את הדברים מנקודת הזמן של מועד ביטול ההסכם, הרי שעל פניו העיכוב שהיה צפוי מצד הרוכשים עד לתשלום יתרת התמורה על ידם, הוא עיכוב קל בלבד. כך, הרוכשים פנו לבנק לשם קבלת המשכנתא למחרת קבלת טופס 4; ועוד ביום 1.11.2021 - יום למחרת ביטול ההסכם - ניתן להם אישור עקרוני בדבר קבלת המשכנתא, כאשר במסגרת זו הבנק אף ציין כי התשלום יועבר בתוך 2 ימי עסקים בלבד לאחר השלמת המסמכים הנדרשים (ואלו הועברו למוכר על מנת שיחתום עליהם, אולם הוא סרב לעשות כן). למעשה, לא רק שהעיכוב המסתמן היה קצרצר, אלא שמתיאור זה נובע כי הרוכשים היו נכונים לתקן את ההפרה בהקדם, וזאת על ידי קבלת כספי המשכנתא, ולאחר מכן תשולם יתרת התמורה למוכר (על החשיבות של נתונים אלה לענייננו, ראו: עניין צמנטכל, בעמ' 523-522 ו-525; שלו ואדר, בעמ' 682).
אומנם, בשלב מסוים הרוכשים ביקשו במשא ומתן מול המוכר כי יתרת התמורה תשולם תוך 5 ימי עסקים, אולם נראה כי בקשה זו נעשתה על מנת שייווצר להם "מרווח זהירות", שמא יתרחש עיכוב קל נוסף שאיננו בשליטתם, מה שעשוי היה להוביל לביטול ההסכם (בהתאם לטיוטות שהועברו בין הצדדים, ותוארו לעיל). בכל מקרה, בנסיבות העניין גם איחור של 5 ימי עסקים נחשב בעיניי כעיכוב קל בלבד - בשים לב לכך שהמוכר לא הוכיח, ולמעשה אף לא טען, כי עיכוב כאמור היה גורם לו לנזקים כספיים משמעותיים, אם בכלל; וזאת מבלי להקל ראש בסכום הכספי המשמעותי של יתרת התמורה, אשר אף מהווה רוב התמורה עבור הדירה (והשוו: רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661 ,668 (1991)).
אם כן, הרי שמבחינה מעשית הנטל שהיה מוטל על המוכר בהקשר זה - התנהלות בתום לב - איננו כבד, שכן בנסיבות העניין די היה במתן ארכה קצרה. כפי שנקבע ביחס לארכה הניתנת במסגרת ביטול חוזה תחת הפרה שאיננה יסודית (סעיף 7(ב) לחוק התרופות) - גם בענייננו הארכת המועד הייתה צריכה להיות "כזו שתאפשר לְמפר הנוקט מאמצים לתיקון ההפרה להשלים את התיקון בתוך תקופת הארכה" (שלו ואדר, בעמ' 613. ראו גם ע"א 7021/12 שיכון דיירים בע"מ נ' ימיני, פסקה 13 [נבו] (23.3.2014)). בהתאם לכך, ולאור פרקי הזמן והמועדים שקבעו הצדדים בהסכם (בין היתר הקביעה לפיה איחור של שבוע בקיום התחייבות חוזית איננו מהווה הפרה) והפעולות שנקטו הרוכשים מזה; וסכומי הכסף המשמעותיים שעמדו (ועומדים) על הפרק וההתדרדרות שחלה במערכת היחסים שבין הצדדים מזה - סבורני כי כל שהמוכר (בתור הנפגע) היה צריך לעשות הוא להמתין מספר ימים בודדים טרם יפעיל את זכות הביטול הנתונה לו, במסגרת מתן ארכה לרוכשים. אף אם המוכר סבר שמתן ארכה קצרה לא יוביל לכך שהרוכשים יקיימו את ההסכם - אין הדבר מצדיק הימנעות ממתן ארכה (ויובהר, שעה שהמוכר לא נתן כל ארכה, איני רואה טעם לעסוק בשאלה מהו פרק הזמן שהיה נדרש לרוכשים על מנת לקבל את כספי המשכנתא, ואף לא בשאלה האם היה מדובר בעדכון להצעת המשכנתא או בבקשה חדשה). זאת, שכן מתן ארכה אינו תלוי בשאלה האם בסיומה ההפרה תתוקן, למעט, אולי, במקרים בהם אין כל היגיון מעשי במתן ארכה, וזאת בשל מניעה אובייקטיבית, שאין בכוחו של המפר למנוע או לסלק, והיא איננה תלויה בהתנהגותו של הנפגע (ראו והשוו: שלו ואדר, בעמ' 622-619).
- לבסוף, ועל מנת שלא תמצא ההנמקה חסרה, יובהר כי איני סבור שהתנהלות הרוכשים ביחס לתשלום יתרת התמורה (לאחר שהומצא להם טופס 4), מצדיקה לשנות את התמונה הכללית שעולה מהצטברות הטעמים האמורים. יוזכר כי בית המשפט קמא ציין בהקשר הנדון, בעיקרם של דברים, כי הרוכשים "פעלו בעצלתיים" מול הבנק; לא העבירו למוכר את החלק שתכננו לשלם מההון העצמי; לא פנו למוכר בזמן בבקשה לקבלת ארכה לתשלום יתרת התמורה; ואף סירבו להצעות הפשרה שהציע. לעומת זאת, המוכר הודיע לרוכשים בסמוך לקבלת טופס 4 כי עליהם לשלם את מלוא יתרת התמורה; לא ארב להם לביטול ההסכם; והיה נכון להגיע להסכמות גם לאחר שההסכם בוטל. על רקע זאת, כאמור, בית המשפט קמא סבר כי ביטול ההסכם נעשה בתום לב. איני סבור כי תיאור דברים זה מוליך למסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא, לא כל שכן בהינתן שאת עיקר המשקל בנדון יש ליחס להתנהלות של המוכר (כמי שביטל את החוזה).
כך, אף אם נניח כי הרוכשים היו צריכים לפעול באופן מהיר יותר מזה שבו הם פעלו, ולכל הפחות נדרשו להשיב לפניה של המוכר או לבקש מבעוד מועד מתן ארכה, ואיני מביע עמדה בעניין זה לכאן או לכאן, הרי שהמשקל של שיקול זה הוא מועט במיוחד בשקלול מכלול הדברים. זאת, בהינתן שהרוכשים לא התמהמהו באופן ממשי (ובוודאי שלא באופן חריג) בפועלם לשם קבלת משכנתא - למחרת היום שהתקבל אצלם טופס 4 הם פנו לבנק; משראו כי התגובה של הבנק מתעכבת, הם פנו אליו פעם נוספת; ואף הוסיפו והעבירו לו מסמכים - לרבות בבוקר היום שבו בוטל ההסכם על ידי המוכר. התנהלות זו, בראייתי, אינה מלמדת על כך שהרוכשים פעלו בעצלתיים, גם אם הם היו יכולים לנקוט בפעולות נוספות; בוודאי בשים לב לפערים הזמנים הקצר שבין מועד ביטול ההסכם והמועד לתשלום יתרת התמורה, לבין המועד בו היו הרוכשים נכונים לעמוד בהתחייבותם ביחס לתשלום יתרת התמורה.