"לכל ערכאת שיפוט ממלכתית, ובית הדין הדתי בכלל זה, אין אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה העניק לה; החוק הוא שהקימה, הוא שהגדיר את סמכויותיה, והוא שייחדן לה. בעשותו כן, הניח החוק, כחלק מתפיסת יסוד בממשל דמוקרטי, כי במתן סמכויות שיפוט טמונות, בה בעת, גם מגבלות כוח השיפוט. כל אשר לא ניתן לערכאה השיפוטית, מצוי מחוץ ומעבר לכוחה, ואל לה לחרוג מגדרי פעולתה המוכרים על עבר תחומים שלא הופקדו בידיה, ובאחריותה. זהו עקרון החוקיות המאפיין את מבנה השלטון הדמוקרטי, עליו נשענת תפיסת מעמדן של רשויות השלטון, ומערכות השיפוט בכלל זה; על יסוד עקרון זה מתפרש מרחב הסמכויות הנתון לערכאות השיפוט הממלכתיות... הגדרת סמכויות השיפוט של ערכאות השיפוט למיניהן נובעת מן החוק". [בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 12 (טרם פורסם, 6.4.06)]
- אכן, ככלל, מקורה של הסמכות הענינית של ערכאות שיפוטיות הוא בחקיקה ראשית (לכל הפחות). לא הסכמתם של בעלי-הדין תצמיח אותה (ע"א 119/87 מרהג' נ' רמדאן, פ"ד מד(4) 377, 381 (1990); בג"צ 3023/90 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי, פ"ד מה(3) 808, 813 (1991); בג"צ 8638/03 אמיר הנ"ל, בפסקה 15), אף לא קביעותיה של רשות מנהלית לבדה (בג"צ 336/99 דלתא להשקעות ולמסחר בע"מ נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד נה(3) 246, 259 (2001)). וכתב השופט י' זמיר:
"קביעת הסמכות העניינית של בתי-המשפט בישראל בחוק (להבדיל מחקיקת משנה) משפיעה, כמובן, על התוקף ועל הפרשנות של חקיקת משנה המסדירה אף היא את הסמכות של בתי-משפט אלה, באופן המקנה עדיפות לכללי הסמכות העניינית שנקבעו בחוק... כיוון שכללי הסמכות העניינית של בתי-המשפט בישראל נקבעו בחוק, ולא בתקנות, נראה שאין להרחיב את הסמכות העניינית של בית-המשפט באמצעות תקנות". [שם. האמור בסוגריים הוא במקור.]
- אולם, אפשר שהחוק עצמו יקבע בלשון מפורשת, כי השר מוסמך להתקין כללים אשר להם נגיעה לסמכות ענינית. כך הוא באשר לתחומי עיסוקם של בתי-המשפט לענינים מנהליים (סעיף 7 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים); באשר לבתי-המשפט לעניני משפחה (סעיף 2(א) ו-(ו) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995); באשר לסכומיהן של תביעות אזרחיות שבתחום סמכותו של בית-משפט השלום (סעיף 51(ב) לחוק בתי-המשפט); באשר לבתי-המשפט לענינים מקומיים (סעיפים 54 ו-55(ב) לחוק ובאשר לבתי-משפט לתביעות קטנות (סעיפים 59; ו-60(ג) לחוק). עם זאת, רובן ככולן של הוראות אלו מחייבות את השר לקבל את הסכמתם של גורמים חיצוניים, והכוונה בעיקר לנשיא בית-המשפט העליון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. במיעוט ההוראות, והן אלו שהשלכתן על פעילות המערכת השיפוטית היא מועטה יחסית, הסתפק המחוקק בחיוב השר להיוועץ בגורמי-החוץ. הנה כי כן, אף באותם מקרים בהם התיר המחוקק לשר להשפיע על גדרה של הסמכות הענינית, הוא התנה זאת במעורבותם הפעילה של הגורמים הרלוונטיים האחרים (ראו גם מני מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל – חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000" משפט וממשל ו 233, 255 (2001); דברי הכנסת התש"ס 8072). זאת ועוד, דווקא מתוך כך שאותן הוראות מקנות לשר סמכות זו בדברן ברחל בתך הקטנה, למד אתה על היעדרו במקרים בהם אין הדבר כך.
- בהתאם, ברור הדבר כי אין בכוחן של הוראות כלליות, המסמיכות את שר המשפטים לקבוע סדרי מנהל, כדי להעניק לו את הכושר להתערב בגדרי סמכויותיהם העניניות של בתי-המשפט. סדרי מנהל, כשמם כן הם. אין הם אלא מה שפירוש פשוט ומקובל יכול לשאת. תכליתם לאפשר למערכת למלא את תפקידיה באורח יעיל, ולהסדיר את הכללים הדרושים למילוי משימותיה, אולם אין הם מגדירים את אותם תפקידים ומשימות. אין בכוחם ליצור את אלה, כשם שלא יוכלו לגרוע מהם.