בין כך ובין כך, אנו מחילים לגבי התיקים שכבר הועברו את עקרון הבטלות היחסית.
- בשולי הדברים, אני מבקשת להשאיר בצריך עיון את השאלה האם במסגרת סעיף 78 לחוק בתי המשפט ניתן אכן להעביר תיקים ממחוז למחוז בהעברה "מאסיבית" להבדיל מהעברה פרטנית. דומה שלגישה שהדבר ניתן ישנה אחיזה מסוימת בדברי אחדים משופטי בית משפט זה (ראו: בש"א 5612/90 אנג'ל נ' בודסקי, פ"ד מה(2) 240, פס' 2 להחלטתו של הנשיא מ' שמגר (מיום 5.3.1991); רע"פ 4059/00 יעקובי נ' מדינת ישראל, פס' 2 להחלטתו של המשנה לנשיא ש' לוין (מיום 11.6.2000)), אך אין צורך להכריע בכך במסגרת עתירה זו.
- סוף דבר, על יסוד כל האמור לעיל מצטרפת אני לסעד שנקבע בפסק דינו של חברי השופט לוי.
ש ו פ ט ת
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני למוצע על-ידי חברי השופט לוי, אליו הצטרפה (בגוונים אחדים ובהבחנות מסוימות בהנמקות) חברתי השופטת נאור. אבקש להוסיף: ברי הוא, כי אין המדובר בסוגיה שבה ביקשה הישות המינהלית לעקוף את הדין או לחמוק הימנו, אלא משהוחלט על הקמתו של בית המשפט המחוזי למחוז המרכז, ובלוח זמנים קצר, ניצב בפני העוסקים בכך הר של מטלות ואתגרים, שהביאו לידי הפתרון של הקמה לשיעורין. בכך נשתנתה הקמתו של בית משפט זה משל שני בתי המשפט המחוזיים האחרונים שקמו, בבאר שבע ובנצרת, ב-1965 וב-1968. בהם ננקטה טכניקת הקמה "פשוטה"; קרי, הן בצו בתי המשפט (הקמת בית משפט מחוזי באר שבע תשכ"ה-1965 מיום כ"ז בטבת תשכ"ה (1.1.65), הן בתקנות בדבר הקמת בית משפט מחוזי באר שבע מיום ו' בשבט תשכ"ה (13.1.65), והן בתקנות בדבר הקמת בית משפט מחוזי נצרת מיום כ"ד בחשון תשכ"ט (15.11.68) נשמרה המשכיות הטיפול בתיקים, שעם ההקמה מקומם בבית המשפט החדש, אך הוחל בדיון בהם בבית המשפט בעל הסמכות הקודמת. נקבע כי תיקים אלה ימשיכו להידון במקום בו החלו (אגב, יש שוני בין צו באר שבע לבין צו בתי המשפט (הקמת בית משפט מחוזי נצרת), תשכ"ט-1968, שבראשון אך לא באחרון נאמר גם (סעיף 4) "צו זה אינו בא לפגוע בכל תביעה או משפט שהוגשו כדין לפני פרסומו ברשומות").
ב. בנידון דידן, מן הסיבות שנזכרו מעלה של מגוון אילוצים, לרבות תקציב, לוגיסטיקה וכמובן אחרון חביב כוח אדם שיפוטי ומינהלי, נבחרה טכניקה מורכבת יותר, שלבית, וזאת בהקשרים אחדים; שניים מהם, הסמכות העניינית והעברת התיקים מתל-אביב, מצויים במרכז דיוננו. בא כוחה המלומד של המדינה בכשרונו ביקש איפוא לשכנענו, כי מורכבות הפיצול של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הגדול במדינתנו ושמצודתו העניינית והמקומית היתה פרוסה על רוב בניין ומניין של ההליכים במדינה, מצדיקה להתייחס אל מעשה המרכבה כאל תמונה תלת מימדית, או תלת קומתית, שיש אפשרות לחלקה לא רק גיאוגרפית אלא גם מהותית, באופן שיש בו שלביות וחלקיות. תיאוריה זו עשויה לשבות את הלב. דא עקא, שלא מצאנו לה עיגון בדין. הדין - אם ייאחז השור בקרניו – בראש וראשונה הוא צירופם של סעיפים 33 ו-40 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. סעיף 33 מסמיך את שר המשפטים להקים בתי משפט מחוזיים, ולקבוע שני אלה: "מקום מושבם ואיזור שיפוטם", קרי, סמכותם המקומית. לא כן באשר לסמכות העניינית. סעיף 40 קובע את הסמכות העניינית, השוה – כמעט – "לכל נפש" של בית משפט מחוזי, למעט חריגים מעטים בחקיקה ראשית ספציפית, כפי שמנה חברי. המשמעות היא, כי משהוקם בית המשפט המחוזי לאיזור המרכז בפתח תקוה, מקום מושבו - כוללת ההקמה איזור שיפוט על פי סעיף 33, וכמובן עמו חקיקת המשנה הנלוית. ובאותו איזור שיפוט מחוזי מצויה הסמכות העניינית כולה, לפי סעיף 40, בידי בית המשפט. זהו לוז הנושא כולו על רגל אחת, ואידך זיל גמור (ראו בבלי שבת ל"א א').