בדומה, התבטא למקין, מנכ"ל לידר אינטרנשיונל דאז:
"מה לעשות, צר לי, כואב לי, הם הפסידו את הכסף, גם אני הפסדתי את הכסף, גם Leader הפסידה 35 מיליון אירו, כולנו הפסדנו את הכסף, הייתה רעידת אדמה... אין למשקיעים שהלכו לפרויקט שקרס זכות חזרה כלפי החברה למעלה או כלפי החברות של הלמעלה של הלמעלה, או כלפי האנשים של הלמעלה של הלמעלה, אחרת אין סוף ואין, איפה עוצרים את הדבר הזה? זה כללי המשחק, זה מה שהוסבר להם, זה מה שנרשם במצגות, זה מה שנחתם בחוזים וזאת הבנתי ל-Non-recourse" (שם, עמ' 138 לפרוטוקול).
גם המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' נחום ביגר, עמד על כך בעדותו:
"אם יש לי תכנית להשקיע כחמישים מיליון שקל ואני צריך עוד עשרה או שנים עשר מיליון כדי להשקיע, ואני הולך לבצע את ההשקעה הזאת, חזקה עליי שלפחות את הכסף שאני הולך להשקיע אני לא זורק ככה בלי מחשבה או בלי תכנון או בלי הכנה של תכנית ...".
- המודל בו בוצעה ההשקעה במיזם, בתצורה של השקעת Mezzanine הוא מודל נפוץ ומקובל להשקעות בנדל"ן. פירושה המילולי של עסקת Mezzanine במקרקעין, הינו "קומת ביניים" (להלן: הלוואת Mezzanine או הלוואת ביניים), באשר ההלוואה ממוקמת בין משכנתא שתאגיד נוטל לצורך רכישת נכס, לבין הון עצמי של הלווה שהוא הבעלים של התאגיד. הלוואת הביניים משמשת לרוב למימון נדל"ן מסחרי או בנייה מסחרית למגורים, הכוללת שלושה שחקנים מרכזיים – מלווה, לווה ותאגיד אשר משמש כבעל המקרקעין, והלווה מחזיק בזכויות בו (עומר גדיש ואחיעד הראל "עסקאות Mezzanine" תאגידים (ח/2) 80, 81-80 (2011)) (להלן: גדיש והראל):
השימוש בישראל בהלוואת ביניים נעשה לצורך השלמת הון עצמי על ידי יזמים בעסקאות נדל"ן, ועסקאות אלו מכונות "הלוואות השלמת הון עצמי". המלווה מקבל תמורת ההלוואה ריבית ותמורה הנגזרת מן הפרויקט שלביצועו שמשה ההלוואה. רמת הסיכון של ההלוואה היא נגזרת ישירה של מאפייני מיזם הנדל"ן, ובאה לידי ביטוי בשיעור הריבית. הלוואת הביניים היא בנוסף למימון הבנקאי, שבדרך כלל גדול יותר בהיקפו, כאשר לזכות המימון הבנקאי נרשמת משכנתא בדרגה ראשונה על הנכס, והלוואת הביניים משנית לו וקודמת רק ליזם (גדיש והראל, עמ' 102-88. דוגמה להלוואה מסוג זה ראו ת"א (מחוזי חיפה) 203/05 נאות מזרחי נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] פס' 31 (3.3.2009)).