סיכום – המשבר של 2008
- השורה התחתונה בחוות דעתו של פרופ' ביגר, המומחה מטעם בית המשפט, היא, כי קריסתו של המיזם נבעה בעיקרה מקריסת שוק הנדל"ן במזרח אירופה, תוצאה של המשבר הכלכלי בשנת 2008. במאזן המסכם ובבחינת התשתית הראייתית בתיק, המערערים לא הרימו את הנטל הנדרש כדי להצביע על פגם של ממש בהתנהלות המשיבים בבחירת הפרוייקטים ובאופן התנהלותם.
סוף דבר, שהערעור נדחה על כל חלקיו ורכיביו ופסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו.
הערעורים בנושא ההוצאות (ע"א 3823/13 וע"א 3824/13)
- הערעורים לעיל הוגשו על ידי המשיבים בע"א 3886/13 ונסבים על אי פסיקת הוצאות לזכות המשיבים.
בית משפט קמא לא מצא לחייב את המערערים בהוצאות, וככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא, אלא במקרים חריגים. זאת, מתוך הבנה והכרה שהערכאה הדיונית שבפניה התנהל הדיון מכירה את התיק ואת התנהלות הצדדים וחזקה עליה ששקלה את השיקולים הצריכים לעניין. לצד כלל זה, אנו מוצאים את הכלל לפיו במצב הדברים הרגיל, על המפסיד לשאת בהוצאות המשפט של הזוכה בדין ואין זה מוצדק כי מי שזכה בהליך יצא בחסרון כיס (ראו, לדוגמה, ע"א 1042/09 עו"ד בלטר נ' אילנה מוזר, [פורסם בנבו] פס' 6-7 והאסמכתאות שם (2.2.2011)).
במצב הדברים הרגיל, דומני כי היה מקום לחייב את המערערים בהוצאות המשיבים בערכאה קמא. זאת, בהינתן שסכום התביעה של שלוש התביעות המאוחדות עמד על כ-12.6 מליון ₪, המבטא לא רק את החזר ההשקעה של המערערים אלא גם את הריבית להם היו זכאים אילו ההשקעה הייתה נושאת פרי. גם לאחר שהמומחה מטעם בית המשפט מסר את חוות דעתו התמידו המערערים בתביעה. המשיבים נאלצו לטענתם לשאת בהוצאות משפטיות בסכום של כ-800,000 ₪ על מנת להתגונן כנגד התביעות.
למרות זאת, ונוכח הכשל בהצגת הסיכונים במצגת, ובהינתן העובדה כי המערערים איבדו את מלוא השקעתם, מצאתי שלא להתערב בעניין ההוצאות ולדחות את שני הערעורים. בכל מקרה, לא הייתי פוסק הוצאות לזכות המבטחת (המערערת בע"א 3824/13), שלטענתה נאלצה להפריד את הגנתה מזו של המשיבים נוכח טענות התרמית שהועלו, לטענתה, כנגד האחרונים, באשר תרמית אינה חוסה תחת הכיסוי הביטוחי. כשלעצמי, ולאחר שעיינתי בכתבי התביעה, איני סבור שהיה מקום להתנערות הלכאורית של המבטחת מהכיסוי הביטוחי, באשר גם ביטויים כמו "מצגי שווא" או "הולכת שולל" בהקשר בו נכתבו בכתבי התביעה, אין לפרשם בהכרח כטענת תרמית.