ראשית, נטען על ידם כי מר לבנת לא היה מעורב באותה עת בעסקי חברות ההחזקות, וכי השאלה היכן בוצעה השקעה הייתה נושא אותו הותיר ממילא למר אדלר ולמר פדלון. פשיטא כי לא ניתן לקבל טיעון זה. ראשית, ללא קשר למצב ידיעתו של מר לבנת בדבר דרך ביצוע ההשקעה ביוני 2006, מרגע שהשקעה בוצעה באמצעות חברת ימקום, הרי שהעברת ההשקעה לחברת החזקות אחרת, כשנה לאחר מכן, תוך פגיעה משמעותית בחלקו של מר לבנת, חייבת הייתה לקבל את הסכמתו[74]; שנית, במקרה הקונקרטי לא התרשמתי כלל שההשקעה בוצעה ללא מעורבותו של מר לבנת. מר לבנת היה הגורם אליו פנו אנשי סקאיויז'ן בניסיון לעניינו בהשקעה בחברה, והוא שגילה עניין ראשוני בעסקה. לפיכך, גם אם מר לבנת לא היה מעורב בכל רזי המשא ומתן, אין לומר כי לא היה מעורב בעסקה. זאת ועוד, בעת שבוצעה עסקת סקאיויז'ן היו למר לבנת בכל חברות ההחזקות אחוזים גבוהים משמעותית מ- 50% (כאמור החזקותיו בחברת ימקום, במישרין ובעקיפין, עמדו על 57.6%, והיו נמוכות מהחזקותיו בכל חברת החזקות אחרת של השלושה). לפיכך, הסכמתו כי העיסקה תבוצע בחברת ימקום, לא יכולה להתפרש כהסכמה או אדישות ביחס לאפשרות העברת ההשקעה לכל חברת החזקות אחרת – יהיה חלקו בה אשר יהיה.
שנית, נטען כי אומנם מר לבנת לא עודכן בזמן אמת על ההעברה, אולם העניין לא הוסתר ממנו. זאת ועוד, מר לבנת יכול היה לעמוד עליו לכל המאוחר במהלך המחצית השנייה של שנת 2008, כאשר בוצעה עסקת "שמרוק", וזאת הן בשל מסמכי העסקה (שעל חלקם חתם), מהם ברור כי ההתקשרות היא עם חברת סייפרטק, ולא עם חברת ימקום, הן מהפרסומים בעיתונות, שהיללו את "ההימור המוצלח של סייפרטק" (כלשון הכותרת של מאמר מיום 2.9.2009 בעיתון "גלובס"). איני רואה כיצד קו טיעון זה יכול להצליח. השאלה אינה אם מר לבנת ידע או יכול היה לדעת על הסכם ההעברה (בוודאי שיכול היה לדעת), אלא האם ניתן להסיק מהתנהגותו הסכמה בדיעבד להסכם ההעברה. על כך, תשובתי שלילית. בין אם מר לבנת לא שם לב לשינוי בזהות החברה בה מדובר בהסכמים ובפרסומים, ובין אם שם לב ברמה כזו או אחרת לשינוי, אולם לא הפנים כי משמעותו שאיבד כ- 22% מחלקו בהשקעה לטובת מר אדלר ומר פדלון, לא ניתן לראות בעובדה שלא מחה עד שלהי 2010 משום הסכמה בדיעבד למה שנעשה מלכתחילה ללא ידיעתו. מעדותו של מר לבנת, ומההאזנה לשיחות, השתכנעתי כי מר לבנת לא היה מודע להסכם ההעברה, ולמשמעויותיו מבחינתו, עד סמוך לפרוץ הסכסוך בין הצדדים. עניין זה בולט הן מכך שזה היה ה"טריגר" מבחינתו לכל מהלך הבדיקה, הן מהעיסוק האינטנסיבי של מר לבנת בנושא במהלך השיחות המוקלטות. זאת ועוד, גם מבחינת ההיגיון, קשה להסביר בדרך אחרת מדוע המתין מר לבנת עם עניין זה עד שלהי 2010, כאשר כבר באמצע 2008 היה ברור לכל שההשקעה בחברת סקאיויז'ן הניבה רווחים נאים מאד. הקביעה העובדתית כי מר לבנת לא היה מודע עד אוקטובר 2010 (או בסמוך לכך) להסכם ההעברה ומשמעויותיו, מובילה בהכרח למסקנה המשפטית כי לא ניתן להסיק מהתנהגותו במהלך השנים שחלפו מאז נכרת הסכם ההעברה ועד לפרוץ הסכסוך על הסכמה בדיעבד המכשירה את הפגם החמור בכריתת הסכם ההעברה.