ראשית, מר לבנת העיד כי נתן הסכמתו לכל חלוקה שבוצעה בפועל, וכי ידע את היקף הסכומים שחולקו בכל פעם. משידע זאת, ומאחר שיש להניח כי ידע מהו הסכום שהוא קיבל לחשבונו, יש להסיק שידע (ובוודאי שצריך היה לדעת) כי החלוקה אינה על בסיס אחוזי ההחזקות, אלא על בסיס שוויוני.
שנית, בעדותו אישר מר לבנת כי לפחות ביחס לשתי חלוקות, הראשונה (בסכום של 600 אלף דולר לכל אחד מהשלושה) והאחרונה (בסכום של 1.5 מליון דולר לכל אחד מהשלושה) ידע שהן מבוצעות על בסיס שוויוני ("אני יודע על בטוח שיש שתי חלוקות שהן שוות". פרוטוקול 17.4.2012, עמוד 402 שורה 5). המדובר בחלוקות המהוות כ- 50% מסך החלוקות, ומאחר שגם מר לבנת לא טען כי נערך סיכום שונה ביחס לחלוקות אחרות, יש ללמוד מהודאתו של מר לבנת בעניין שתי החלוקות האמורות על קיום הסכמה רחבה יותר, כפי שטענו מר פדלון ומר אדלר
שלישית, עדותו של מר פדלון בעניין זה היתה אמינה בעיני, והיא נתמכת בדרך ביצוע החלוקות בפועל על ידו בין השנים 2005 ל- 2010.
- בנוגע לדרך ביצוע החלוקות, הרי שמקובלת עלי טענת ב"כ פדלון ואדלר כי בעיקרו של דבר, נשמרה החלוקה השוויונית לאורך השנים. ודוק, מר אדלר ומר פדלון נהגו לקחת מקדמות/הלוואות מחברות ההחזקות, ולקזזן מחלוקות עתידיות. מר לבנת, לעומת זאת, לא נזקק למקדמות או הלוואות מחברות ההחזקות (וזאת למעט חריג אחד, בו לקח הלוואה לרכישת רכב, והשיב אותה באמצעות העברה כספית, ולא על דרך של קיזוז). כתוצאה מכך, אם מתבוננים על מועדי העברות הכספים בפועל לכל אחד מהשלושה, קשה יחסית להבחין בשוויוניות החלוקה. לעומת זאת, עיון בטבלאות המרכזות את ההעברות על בסיס שנתי (ראו נספח לסיכומי ב"כ אדלר ופדלון), מלמד כי אף לגרסת לבנת החלוקות היו שוויוניות בעיקרן,[77] בעוד שלגרסת אדלר ופדלון, אותה אני מעדיף בעניין זה, הן היו שוויוניות כמעט באופן מלא.
- לאור האמור יש לדחות את טענת ב"כ לבנת כי נפל פגם בביצוע חלוקות הרווחים על בסיס שוויוני במהלך השנים.
פרשה י' – הכרזת הדיבידנדים בשלהי שנת 2010
רקע עובדתי
- ביום 3.1.2011, כאשר היה ברור כבר לצדדים כי קיימות ביניהם אי הסכמות עמוקות, הוזנה למערכת הנהלת החשבונות של חברת ימקום חלוקת דיבידנד בסכום של 35.7 מליון ₪, ובמקביל הוזנה חלוקת דיבידנד של 29.381 מליון ₪ בחברת זואי. שתי ההכרזות תוארכו ליום 14.10.2010 – המועד בו בוצעה החלוקה האחרונה של 4.5 מליון דולר.
- לטענת ב"כ לבנת דינה של הכרזה זו בחברת זואי להתבטל (אין דרישה דומה לגבי הכרזת הדיבידנד בחברת ימקום), מאחר שהיא בוצעה ללא קבלת הסכמתו של מר לבנת, שהיה בשעת הכרזת הדיבידנד דירקטור בחברת זואי.
- לטענת ב"כ אדלר ופדלון הכרזות הדיבידנדים היו פעולה טכנית שבוצעה כדי לאפשר את החלוקה של 4.5 מליון דולר (חלוקה שהייתה מקובלת גם על מר לבנת), ולמצות את פטור המס שסוכם עם רשויות המס בעת גיורה של חברת ימקום.[78] עוד נטען כי הפעולה בוצעה על פי הוראתו של מר פדלון, ובלי לעדכן את מר אדלר ומר לבנת, כפי שהיה מקובל ביחס להכרזות דיבידנדים (וזאת בשונה מחלוקות כספים בפועל, אשר בוצעו תמיד רק בהסכמה של לבנת אדלר ופדלון).
דיון והכרעה
- פשיטא, כי הסכמת השלושה על ביצוע חלוקה בסכום של 4.5 מליון דולר, משמעה גם הסמכתו של מר פדלון, מנהל הכספים של הקבוצה, לבצע את הפעולות הדרושות לצורך ביצוע חלוקה זו, ובכלל זאת הכרזה פורמאלית על חלוקת דיבידנדים בחברות ההחזקות מהן תבוצע החלוקה (דהיינו, ביחס לחלוקה בה עסקינן, חברת ימקום וחברת זואי).
- ואולם, קשה לראות כיצד ההסמכה להכריז על חלוקת דיבידנדים לשם ביצוע החלוקה יכולה להצדיק הכרזת דיבידנדים בסכום שנקבע על ידי מר פדלון. חלקו של מר לבנת בחלוקה המוסכמת היה 5.692 מליון ₪, וכדי שיוכל לקבלו די היה בהכרזת דיבידנד של כ- 8.15 מליון ₪ בחברת זואי.[79] זאת ועוד, אף אם נניח כי היתה הצדקה להכרזת דיבידנד כך שסכום החלוקה הכולל יהיה 4.5 מליון דולר, הרי שהמשמעות היא שבחברת זואי היה צריך להכריז על דיבידנד בגובה 10.757 מליון ₪. בין כך ובין כך, לא היתה הצדקה להכריז על דיבידנד גבוה כמעט פי שלושה.
- ואכן, טענתו של מר פדלון הייתה שסכום החלוקה נקבע לא כנגזרת של החלוקה המוסכמת, אלא כדי למצות את הטבת המס שסוכמה עם רשויות בעת גיורה של חברת ימקום. עם זאת, לא הובהר מדוע חשוב היה למצות הטבה זו בעיתוי זה דווקא. לפיכך לא ניתן לראות גם בהסבר זה משום תחליף הסמכה להכרזת דיבידנד כה משמעותי, במיוחד בעיתוי הבעייתי בו בוצעה ההכרזה.
- לנוכח האמור אין לי אלא לקבוע כי הכרזת הדיבידנד שבוצעה בחברת זואי חורגת בצורה משמעותית מהדרוש לצורך ביצוע החלוקה המוסכמת, וככזו דינה להתבטל, מאחר שנעשתה בחוסר סמכות.
פרשה י"א – משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות ההחזקות
רקע עובדתי
- כפי שהובהר לעיל (ראו פסקאות 129 - 136 לעיל - פרשה ט) חלוקת הרווחים שצמחו בחברות ההחזקות בוצעה בשנים 2005 - 2010 על בסיס שוויוני, וזאת למרות שכל אחד מהשלושה החזיק בשיעור שונה של מניות בכל אחת מחברות ההחזקות.
- מאחר שמשיכות הכספים בוצעו על דרך של חלוקת דיבידנדים מחברות ההחזקות השונות נוצר פער בין החלוקה שבוצעה בפועל לחלוקה שהייתה אמורה להתבצע בעקבות חלוקת הדיבידנד. כך, למשל, אם חולקו 3 מיליון ₪ מחברת ימקום ומחברת זואי (דהיינו חברת זואי חילקה את כל הדיבידנד שהתקבל אצלה בעקבות חלוקה של 3 מליון ₪ ע"י חברת ימקום), הרי שעל פי מבנה ההחזקות מר לבנת אמור היה לקבל כ- 1.73 מליון ₪, מר אדלר אמור היה לקבל כ- 870 אלף דולר ומר פדלון אמור היה לקבל כ- 400 אלף ₪. לעומת זאת, החלוקה בפועל היתה מליון ₪ לכל אחד.
- כדי לגשר על הפער בין החלוקה בפועל לחלוקה על פי מבנה ההחזקות נרשמו בכרטיסי השלושה אצל חברות ההחזקות "חו"זים" (סעיפי חובה/זכות). כך, למשל, בדוגמה ההיפותטית שתוארה לעיל, היה נרשם בכרטיס של מר לבנת אצל חברת זואי סעיף זכות בסכום של 730 אלף ₪ (בגין חלק הדיבידנד שלא נמשך) ואילו אצל מר אדלר ומר פדלון היתה נרשמת יתרת חובה בסכומים של 130 אלף ₪ ו- 600 אלף ₪ בהתאמה.
- מטבע הדברים, מאחר שחלוקת המניות בכל אחת מחברות ההחזקות שונה, היקף החו"זים שירשמו היה תלוי גם בנתיב בו חולקו הדיבידנדים, עניין שאין חולק שהיה בשליטתו המלאה של מר פדלון. עוד יובהר כי בגין יתרות החובה הרשומות בספרי החברות למר פדלון ולמר אדלר בספרי החברות שולם מס בגין זקיפת ריבית רעיונית, כמתחייב על פי חוק בגין הלוואה שהועמדה לבעלי עניין בחברה.
- מר פדלון ומר אדלר טוענים כי למרות העובדה שרישומי החברות מצביעים על קיום חוב מצידם בגין משיכות מעל לחלקם בהחזקות, הרי שבין השלושה היה מוסכם כי חוב זה הינו רישומי בלבד, ואין הוא מייצג חבות אמיתית. דברים דומים אמורים ביתרת הזכות הרשומה לטובת מר לבנת. לשיטתם הייתה הסכמה שבעתיד, כאשר תתקיים ביקורת מס, ימחקו יתרות רישומיות אלו, וזאת בכפוף לתשלום מס ככל שיידרש (ראו פרוטוקול 7.3.2012, עמודים 728 – 732).
- מר לבנת טוען, לעומת זאת, כי החו"זים מייצגים חבות אמיתית של מר אדלר ומר פדלון, ונשיה אמיתית מצידו, ביחס לחברות ההחזקות. לשיטתו, גם אם נתן הסכמתו לכך שהחלוקות בפועל יהיו שוויוניות, הרי שהדבר נעשה מבלי שיוותר על היתרון המוקנה לו מכוח החזקותיו העודפות – יתרון שהתבטא הן בזכותו לעמוד בכל עת על משיכה בהתאם ליחס ההחזקות, הן בכך שכל משיכה עודפת/חסרה שבוצעה נרשמה כחיתרה חובה/זכות בכרטיסי חברות ההחזקות, והיא מהווה חוב בר תביעה נגד או לטובת חברות ההחזקות, לפי העניין.
דיון והכרעה
- הצדדים הרבו לטעון בעניין זה, שיש לו חשיבות לא מבוטלת ביחס להתחשבנות ביניהם, ואולם דומה כי הלכה למעשה אין מחלוקת של ממש ביחס להסכמות שהיו בין השלושה בעניין זה.
- מחד גיסא, מר פדלון הודה בעדותו כי לא רק שמעולם לא בוצעה פעולה של מחיקת חו"זים, אלא שהאפשרות למחוק אותם בבוא העת, גם לא נידונה מעולם מול מר לבנת. במילים אחרות, הערכתו שלו (וכך גם הערכתו של מר אדלר) הייתה כי לנוכח הסכמתו של מר לבנת לחלוקה שוויונית, תושג בעתיד הבנה למחוק את החו"זים (בכפוף לתשלום המס הנדרשׂ), ואולם הוא ומר אדלר מעולם לא דיברו עם מר לבנת על עניין זה, וממילא איש מהם לא סיכם עימו דבר.
הבסיס להנחתם של מר אדלר ומר פדלון כי מר לבנת נתן הסכמתו לחלוקה שוויונית מעתה ועד עולם (הסכמה ממנה נלמד לשיטתם גם ויתור על החו"זים), היא הסכמתו לביצוע שבע החלוקות בפועל על בסיס שוויוני (ראו פרוטוקול 7.3.12, עמודים 695 – 696). ואולם, מלאכת הסקת מסקנות מסוג זה היא מרחיקת לכת. כפי שהיה ברור למר פדלון ולמר אדלר, הפער שבין מצב ההחזקות לדרך החלוקה בפועל חייב להתבטא בכך שיווצרו חו"זים לחובתם, וכל עוד לא סיכמו עם מר לבנת על מחיקתם של חו"זים אלו, ובהעדר נוהג שלפיו הם נמחקים הלכה למעשה, לא ניתן להניח דבר ביחס לעמדתו של מר לבנת בנושא, אם וכאשר היה מוצג לפניו.