ב"כ אדלר ופדלון ביקשו להתבסס לעניין זה על שני טיעונים: ראשית, מר לבנת לא היה מודע כלל לעצם רישום החו"זים, וממילא אין הוא יכול לטעון היום כי רישומם בדרך כזו או אחרת הייתה בעלת משקל מבחינתו. שנית, אף אם נניח שמר לבנת ידע, באופן עקרוני על קיומם של חו"זים, הרי שבוודאי לא היה מודע כלל לשאלה מהיכן מבוצעות החלוקות, וממילא לא יכול היה להיות מודע להיקף החו"זים שנוצרים בעטיין. לעומת זאת, למר פדלון היתה שליטה מלאה על דרך ביצוע החלוקה, וממילא יכול היה לבחור בדרך החלוקה שתמזער את גובה החו"זים שנוצרים לחובתו ולחובת מר אדלר (למשל, על ידי חלוקה דרך חברת סייפרטק, בה המניות מוחזקות באופן שוויוני יחסית, ולא דרך חברת ימקום, בה החזקותיו נמוכות במיוחד).
ואולם, שני הטיעונים הללו אינם יכולים לסייע למר אדלר ולמר פדלון. גם אם נניח כי מר לבנת לא ידע על רישום החו"זים ע"י מר פדלון, וממילא לא היה מודע לאופן היווצרותם והצטברותם, עדיין לא נובע מכך שיש לייחס לו הסכמה לוותר על הזכויות הנובעות מהם. כדי שתוסק הסכמה לוויתור, צריך אדם להיות מודע לזכויות עליהן הוא מוותר, ולמשמעויות של הוויתור. בין אם מר לבנת היה מודע לקיומם של חו"זים, ורק לא היה מודע להיקפם (כפי שטען בעדותו. ראו פרוטוקול 17.4.2012, עמוד 402), ובין אם לא היה מודע כלל לעניין זה (כרושם שיכול להיווצר מהאזנה לשיחות בינו לבין מר פדלון), אין באי ידיעתו כדי ללמד על ויתור מצידו – נהפוך הוא. ודוק, אין חולק שמבחינת מערכת היחסים המשפטית שבין כל אחד מהשלושה לחברות ההחזקות המדובר בחובות/בזכויות ממשיות, ולא בחיובים פיקטיביים. אכן, גם כך עדיין יכולה להתקיים הסכמה בין בעלי המניות שביחסים הפנימיים לא יהיו לחיובים אלו משמעות. ואולם הסכמה כזו יש להוכיח הלכה למעשה, ובהעדר ידיעה של מר לבנת על קיום החו"זים או על היקפם, לא ניתן ליחס לו הסכמה לוותר עליהם.[80]
זאת ועוד, גם אם נניח שמר פדלון יכול היה לבצע את פעולת החלוקה בדרך שונה, ובאופן שהחו"זים שייווצרו יהיו נמוכים יותר (ולהתרשמותי, יתכן מאד שיכול היה לעשות כן), הרי מרגע שבחר (משיקולי מס, או מכל שיקול אחר) לבצע את החלוקה בדרך שנעשתה, אין לו אלא להלין על עצמו. ושוב, יתכן מאד שמר פדלון האמין בכנות כי מר לבנת יסכים, לכשיעלה העניין על הפרק, לוותר על גביית החו"זים. ואולם, ציפייה ותקווה גרידא, אף כשהם מביאים לבחירה בקו פעולה מסוים, אינם מהווים, כשלעצמם, בסיס מספיק לשלילת זכויות ממי שאינו אחראי להיווצרותן של ציפיות ותקוות נכזבות אלו.