הפ (מרכז) 7250-05-11 אמיר יחזקאל אדלר נ' שי לבנת - חלק 24

הטענה לפגיעה בזכות נתונה מעוררת שלוש שאלות משנה: ראשית, האם בנסיבות המקרה קמה לבעל המניות התובע הזכות לה הוא טוען; שנית, האם הזכות נפגעה או צפויה להיפגע; שלישית, האם קופח בעל המניות התובע בכך שהזכות נפגעה או צפויה להיפגע. ודוק, לא כל נטילה של זכות מהווה קיפוח. לעיתים שלילת הזכות מוצדקת מבחינת טובת החברה, ובנסיבות אלו אין לראות בכך משום קיפוח בעל המניות התובע. כך, למשל, שלילת זכות העומדת לבעל מניות לקבל מידע מהחברה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות בהן קיים חשש כי בעל המניה יעשה שימוש לרעה במידע זה, ויפגע בחברה.

בענייננו טוענים ב"כ לבנת ואדלר כי נשללה ממרשיהם הזכות להשתתפות בניהול של חברות ההחזקות. לטענה זו, אדרש בהמשך.

173. פעולה המביאה לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה – יש מצבים בהם הטענה לקיפוח המיעוט מתעוררת בעקבות פעולות או אירועים המביאים לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה. שינוי כזה, כשהוא מבוצע ללא הסכמתו של בעל המניה ומבלי שתינתן לו 'זכות יציאה' הוגנת, עלול להוות, כשלעצמו, קיפוח המיעוט, ולהצדיק התערבות שיפוטית (על דרך של חיוב בעל השליטה או החברה לרכוש את מניות המיעוט או באמצעות חיוב החברה לאמץ מדיניות שתגן על בעלי מניות המיעוט מפני השינוי). כך, למשל, הנפקת מניות במחיר הנמוך משמעותית משוויין, כשהיא מבוצעת בחברה פרטית, עלולה להוות פגיעה במיעוט שכן היא מעמידה אותו בפני סכנת דילול, מבלי להותיר לו אופציית יציאה במחיר הוגן (השוו ע"א 667/76 גליקמן נ' ברקאי, פ"ד לב(2) 281 (1978) בו נמנעה הפגיעה במיעוט על ידי ביטול ההקצאה). דוגמה אפשרית אחרת היא מצב בו חברה העוסקת בתחום מסויים מוכרת את הפעילות העקרית שלה, והופכת, הלכה למעשה, ל"קופת מזומנים" שבעל השליטה עושה בה כרצונו, מבלי שלבעלי מניות המיעוט ניתנת אופציה לממש את מניותיהם במחיר המשקף את הרווח ממכירת הפעילות העיקרית (השוו לעובדות הנטענות בעניין "גדיש". במקרה מסוג זה יתכן שיש לחייב את החברה לחלק דיבידנדים או להציע לבעל מניות המיעוט לפדות את מניותיהם).

בענייננו טוענים ב"כ אדלר ופדלון כי משבר האמון הקיצוני ביניהם לבין מר לבנת יצר מצב חדש, המצדיק התערבות בית המשפט באמצעות עילת קיפוח המיעוט. גם לטענה זו אתייחס בהמשך.

174. על רקע הבהרות עיוניות אלו, נעבור לבחון את טענות הקיפוח שהעלו מר אדלר ומר פדלון.

האם שלילת הזכות להשתתף בניהול חברות ההחזקות מקימה טענת קיפוח?

175. כמובהר לעיל, אין חולק כי מר לבנת מפעיל, החל משנת 2011, את כוח השליטה הנתון בידיו בחברות ההחזקות כדי להביא לסילוקם של מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות בניהולן של חברות ההחזקות ושל החברות הריאליות. ואולם, לשיטת ב"כ לבנת אין בכך כל פסול, שכן, מחד גיסא, לא עומדת למר אדלר ולמר פדלון זכות להשתתף בניהול חברות ההחזקות (או החברות הריאליות), ומאידך גיסא, גם אם הייתה להם זכות כזו, הרי שיש הצדקה מלאה להדרתם, לנוכח מעשי המרמה והפרת האמון המיוחסים להם.

176. אכן, במקרה הרגיל אין לבעל מניות זכות מוקנית להיות שותף בניהול החברה. ואולם, זכות כזו יכולה להתקיים במקרים מתאימים וזאת בין אם מכוח מסמכי היסוד של החברה ובין אם מכוח ה"ציפיות הלגיטימיות" של בעלי המניות. הזכות תתקיים מכוח מסמכי היסוד, אם ייקבע בהם, למשל, שלבעל מניות מסוים (או למי שמחזיק באחוז מניות מסוים) יש זכות למנות דירקטור בחברה. לא זהו המצב בענייננו. התקנונים של חברות ההחזקות שותקים בעניין זה, ואינם מורים כי לבעל מניות כזה או אחר יש זכות למינוי דירקטור. הזכות תתקיים מכוח "ציפיות לגיטימיות" אם קיימות הבנות והסכמות בין בעלי המניות היוצרות "ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה" (ראו ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 131 (1991. להלן: "פס"ד דוידזון"); רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ (ניתן ב- 12.1.2005. להלן: "פס"ד חסקי"); כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 122- 130).[84] לשיטת ב"כ אדלר ופדלון זהו המצב ביחס לחברות ההחזקות. מנימוקים שאפרט להלן, דעתי כדעתם.
177. אין חולק כי במשך מעל לעשור, מאז הקמתן של חברות ההחזקות ועד לשנת 2011, היו מר אדלר ומר פדלון מעורבים באופן פעיל מאד בניהול החברות, ושימשו כנושאי משרה ודירקטורים בהם. עובדה זו כשלעצמה, כפי שציינו בצדק ב"כ לבנת, אינה מלמדת בהכרח על כך שקיימת "ציפייה לגיטימית" מצידם להמשך ההשתתפות בניהול (אחרת ייווצר מצב בו לא ניתן יהיה לפטר מנהל ותיק, המחזיק גם מניות בחברה). ואולם את קיומן של "ציפיות לגיטימיות" אלו, המשקפות את ההבנות וההסכמות שבין הצדדים ניתן להסיק מהצטברות הנסיבות הבאות:

• חברות ההחזקות (למעט חברת קמה) הוקמו כולן על ידי השלושה לאחר שמר לבנת, אליו הצטרפו מר אדלר ומר פדלון, עזבו את קבוצת תעבורה בשנת 1998. 'החיים החדשים' אליהם יצא מר לבנת לא היו אפוא רק חייו החדשים, אלא גם חייהם החדשים של מר אדלר ושל מר פדלון.

• למר אדלר ולמר פדלון הוקצו מלכתחילה מניות בחברות ההחזקות, אשר שיעורן הלך וגדל עם השנים. בכל החברות שיעורי החזקותיהם כיום הם משמעותיים, כשבחברת זואי הוא הנמוך ביותר (30%) ובחברת סייפרטק הוא הגבוה ביותר (64.3%). השליטה בכל חברות ההחזקות נשמרה עם זאת בידי מר לבנת, ואולם כמשקל נגד היו אלה מר אדלר ומר פדלון שקיבלו את רובן המוחלט של ההחלטות הניהוליות. חלוקת תפקידים זו נשמרה לאורך השנים, עד לפרוץ הסכסוך.

• החברות בהן עסקינן הן חברות החזקות, שאינן מקיימות בעצמן פעילות עסקית, ואשר במהלך כל השנים לא היו גורמים נוספים שהיו מעורבים בניהולן.[85] כשמדובר בחברות החזקות, שנוהלו כל השנים על ידי שלושת בעלי המניות היחידים על בסיס אמון והסכמות, הטענה שנוצר לכל אחד משלושת בעלי המניות אינטרס להשתתף בניהול היא טענה חזקה משמעותית מאשר כשמדובר בחברות ריאליות.

• כאשר פרץ המשבר, ומר לבנת ביקש לשנות את מאזן הכוחות, ולצרף דירקטור נוסף מטעמו, הייתה תגובתו של מר אדלר כי הדבר מהווה מהלך אגרסיבי, הכרזת מלחמה, וכי אם מר לבנת עומד על ביצועו הוא מעוניין לפרק את השותפות (ראו שיחה בין השלושה מיום 19.12.2010, שהוקלטה ללא ידיעתם של מר אדלר. תמליל ההקלטה סומן נ/12. ראו מעמוד 27 ואילך). בתגובה מנסה מר לבנת לשכנעו כי המדובר בעניין פורמאלי בלבד, ולא בשינוי מהותי בדרך ניהול העסקים (ראו עמוד 39 לנ/12). תגובתו הקשה של מר אדלר לרעיון להוסיף דירקטור נוסף, ותשובותיו המתגוננות של מר לבנת, מעידות על כך שההבנה כי מדובר בניהול משותף של השלושה, הייתה מוסכמת ומקובלת עד אותה עת.

178. זאת ועוד, מטעמים שיפורטו בהמשך (ראו פסקאות ‏185 - ‏187 להלן) אני סבור שניתן להתייחס לחברות ההחזקות כמעין-שותפויות. אם אכן כך, הרי שעובדה זו מקימה זכות להשתתפות בניהול, וזאת על בסיס ההלכה הנוהגת בעניין זה (ראו פס"ד דוידזון; פס"ד חסקי, כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 122 – 130, 162 – 167). ודוק, קיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול אינו מוגבל אך ורק למצבים של מעין-שותפויות. זכות כזו יכולה לקום בכל מקום בו יש הבנה והסכמה לניהול משותף, וזאת בין אם החברה בה מדובר היא מעין-שותפות, ובין אם לאו. ויובהר, לדוקטרינת המעין-שותפות יש חשיבות מיוחדת בקשר לאפשרות של בעל מניות לדרוש את פירוק חברה (ראו פס"ד דוידזון, וכן ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1) 172, 176 (1991)) יתכנו מצבים בהם, מחד גיסא, אין מתקיימות נסיבות המצדיקות מתן אפשרות לבעל מניות לדרוש את פירוק החברה (קרי, אין הצדקה להכיר בקיומה של מעין-שותפות), אולם, מאידך גיסא, יש הצדקה להכיר בקיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול (ראו, למשל, ה"פ (מחוזי ת"א) 2113/94 צנה בע"מ נ' פולן בע"מ (ניתן ב- 25.6.1997)). קיצורו של דבר, "ציפיות לגיטמיות" לקיומה של זכות להשתתפות בניהול קמה למר אדלר ולמר פדלון בין אם חברות ההחזקות הן בגדר מעין-שותפות ובין אם לאו.

179. כמובהר בפסקה ‏172 לעיל, שלילתה של זכות מבעל מניה אינה מהווה בהכרח קיפוח, שכן השלילה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות העניין. במקרה שלפני טוענים ב"כ לבנת כי השלילה מוצדקת לנוכח פעולות המרמה והפרת האמונים מצידם של מר אדלר ומר פדלון. ואכן בפסיקה האנגלו-אמריקאית ובספרות הישראלי קיימת הכרה בכך שפיטורי בעל מניות, שיש לו זכות להשתתף בניהול, מאחר שמעל בכספי החברה אינו מקים טענת קיפוח (ראו כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 129 – 130, וההפניות שם). השאלה אותה יש לבחון היא האם במקרה שלפני ניתן למצוא בטענות השונות שהועלו על ידי מר לבנת בסיס לשלילת הזכות להשתתפות בניהול.

180. פשיטא, כי טענות שלא נמצאה להן הצדקה עניינית אינן יכולות להוות בסיס לשלילת זכויות. לפיכך, כל אותן פרשיות שהועלו על ידי ב"כ לבנת, אולם לא נמצא בהן ממש, אינן יכולות לשמש בסיס לשלילת זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתפות בניהול. מכאן שעלינו להתמקד באותן פרשיות בהן נמצא ליקוי במעשיהם של מר אדלר ומר פדלון, כשכוונתי בעיקר לפרשיות ד' (HCNH), ו' (סייפרטק, ביחס לשטרי החוב) ו-ז (סקאיויז'ן).[86] כשלעצמי, לא השתכנעתי כי יש די בפרשיות אלו כדי להצדיק את שלילת זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתף בניהול חברות ההחזקות. פרשת HCNH חמורה מבחינה ערכית, אולם מעשה הרמייה אינו נוגע למר לבנת. ביחס לפרשיות סייפרטק וסקאיויז'ן שוכנעתי כי מר אדלר ומר פדלון הפרו במסגרתן חובות גילוי כלפי מר לבנת (בעניין סייפרטק בכך שלא קיבלו את הסכמתו להעברת שטרי ההון לידיהם ובעניין סקאיויז'ן בכך שלא קיבלו את הסכמתו להעברת חברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק). עם זאת, עניין שטרי ההון הוא שולי יחסית, ואינו יכול להצדיק שלילת זכויות, ואילו לגבי העברת חברת סקאיויז'ן בין חברות ההחזקות לא השתכנעתי כי הוכחה כוונת תרמית. לעניין זה אני מייחס משקל הן להתרשמותי הישירה מעדויותיהם של מר אדלר ומר פדלון ומהתייחסותם לנושא במהלך השיחות שקיימו עם מר לבנת (שיחות שהוקלטו כאמור ללא ידיעתם), הן לעובדה שמר אדלר ומר פדלון לא עשו כל ניסיון ממשי להסתיר את העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן ממר לבנת, מאנשי המקצוע המלווים אותו או מאמצעי התקשורת שסיקרו את מכירת מניות סקאיויז'ן לקבוצות "שמרוק" ו- "סיטי". ודוק, כדי לשלול את זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתף בניהול חברות ההחזקות לא די בהתרשמותו הסובייקטיבית של מר לבנת כי הם נהגו בדרכי מרמה כלפיו. שלילת זכותם מחייבת שכנוע כי כוונת המרמה הוכחה באופן אובייקטיבי, המצדיק שלילת זכויות מבעל מניות (השוו לעניין זה להלכה שמבחן הקיפוח הוא, בעיקרו, מבחן אובייקטיבי. ראו כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 131 – 132). נטל השכנוע בעניין זה מוטל בסופו של יום על הטוען טענת תרמית, והוא נטל מוגבר (ראו פסקה ‏29 לעיל).

181. המסקנה מהאמור לעיל היא שב"כ אדלר ופדלון הוכיחו כי עמדה למרשיהם זכות להשתתף בניהול, וב"כ לבנת לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי מעשיהם של מר אדלר ומר פדלון מגלים כוונת תרמית המצדיקה שלילת זכות זו. לפיכך יש לקבוע כי פעולותיו של מר לבנת להרחיק את מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות בניהול החברות הן בגדר קיפוח המיעוט.

האם אובדן האמון בין לבנת אדלר ופדלון מקים טענת קיפוח?

182. אובדן אמון בבעל השליטה מצד אחד או יותר מבעלי המניות אינו יוצר, במקרה הרגיל, בסיס מספיק לטענה בדבר קיפוח המיעוט. בעל מניות, אשר נוצר משבר אמון בינו לבין בעל השליטה, רשאי כמובן לנסות להחליף את בעל השליטה או למכור את מניותיו, אולם אין לו זכות לסעד משפטי.

183. עם זאת, יתכנו מצבים בהם אובדן האמון בין בעלי המניות יביא לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ויצדיק הכרה בכך שנדרש מתן סעד שיפוטי לטובתו. בדרך זו סבורני שיש להבין כיום את פסקי הדין שניתנו לפני קביעת הסדר הקיפוח בסעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג – 1983, ואשר פסעו בעקבות ההלכה האנגלית, וקבעו כי בחברה שהיא מעין-שותפות "הקשר בין בעלי המניות (דמויי השותפים) יצר בלבם ציפייה של אמון אלו באלו, וכשהציפייה נכזבה, זכאי כל בכל מניות להפסקת הקשר על-ידי צו פירוק" (הציטוט הוא מתוך עניין דוידזון, בעמוד 130. באותו מקרה מתייחס בית המשפט לפסיקה קודמת, ע"א 97/62 חמרה נ' שפלטין, פ"ד טז 2727 (1962); וע"א 530/65 אילגשולשוילי נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כ(2) 314 (1966), אשר עסקה בתנאים למתן צו פירוק מן היושר). קיומה של חברה שהיא מעין-שותפות בנוי על ההנחה כי קיימים יחסי אמון ושיתוף פעולה בין בעלי-המניות-השותפים. כאשר נוצר מצב של נתק מוחלט בין בעלי-המניות-השותפים, כולם או חלקם, חל שינוי מהותי במצבם של בעלי המניות, המצדיק התערבות של בית המשפט באמצעות סעד הקיפוח (השוו ה"פ (נצ') 319/05 טאיב נ' פגירי, פסקה 17 (ניתן ב- 23.7.2006 ע"י השופט אברהם אברהם)). ודוק, התערבות זו אינה צריכה להיות עוד על דרך של פירוק החברה (כפי שהיה על פי הדין שקדם להסדר בעניין קיפוח המיעוט). לרשות בית המשפט עומדים כלים מגוונים כדי להביא לתיקון המצב שנוצר בעקבות שבירת האמון. לכך כיוון למיטב הבנתי השופט שלמה לוין באומרו בעניין דוידזון כי ההלכה שנהגה בעבר, שלפיה כל שותף היה זכאי לדרוש פירוק חברה שהיא מעין-שותפות טעונה בחינה מחודשת לנוכח הסדר הקיפוח (ראו שם, בעמוד 130; כן ראו פש"ר (מחוזי ת"א) 1260/00 בינדר נ' אם. אם. ווי. בנייה, החזקות וניהול נדל"ן בע"מ (ניתן ב- 14.7.2002 ע"י השופטת ורדה אלשייך. להלן: "עניין בינדר") .

184. ויובהר, שבירת האמון בחברה שהיא מעין-שותפות יכולה להתרחש בדור הראשון (דור המייסדים) או בדורות ההמשך; היא יכולה להיווצר בין כלל בעלי המניות או בין חלקם; היא יכולה להיווצר באופן המביא לשיתוק החברה או בצורה המאפשרת לחלק מבעלי המניות להמשיך בניהולה מכוח עקרון שלטון הרוב – בכך אין רבותא. די בכך שבמעין-שותפות, שהתנהלה בעבר מתוך הבנה ואמון בין כלל בעלי המניות, נוצר מצב בו חלק מבעלי המניות אינם נהנים מאמון האחרים כדי להצדיק התערבות בית המשפט באופן שיבטיח את ההגינות שבהתנהלות החברה מעתה ואילך (השוו לעניין זה לפסק הדין האמריקאי בעניין Gimpel v. Bolstein 125 Misc.2^nd 45 (N.Y. 1984). באותו מקרה דובר בחברה משפחתית, אשר בשלב הרלוואנטי לדיון היו בעלי המניות בה ילדיהם של דור המייסדים. אחד מבני הדור השני נתפס גונב מהחברה, וכתוצאה מכך הופסקה עבודתו כמנהל בחברה. בית המשפט קבע כי למרות שסילוקו של בעל מניות זה מניהול החברה נעשה כדין, הרי שהמצב החדש שנוצר מחייב קביעת הסדרים שיבטיחו ניהול הוגן של החברה. לפיכך הורה כי על החברה לקבוע הסדרים שיביאו לרכישת חלקו תמורת מחיר הוגן או, לחילופין, לשנות את מדיניותה, ולהתחיל לחלק דיבידנדים מהותיים).

185. באי כוח הצדדים היו חלוקים בשאלה אם ניתן לאפיין את חברות ההחזקות כמעין-שותפות. בעניין זה התרשמתי כי מאזן הראיות תומך באופן מובהק בעמדתם של ב"כ אדלר ופדלון, שלפיה אכן מדובר בחברה שהיא מעין-שותפות. הטעמים התומכים במסקנה זו הם כדלהלן:

• חברות ההחזקות הן חברות פרטיות שנוסדו על ידי לבנת אדלר ופדלון, ולאורך כל תקופת פעולתם היו לבנת אדלר ופדלון בעלי המניות ומקבלי ההחלטות היחידים בהם.[87] ודוק, העסקים המשותפים של לבנת אדלר ופדלון נוהלו באמצעות חברות ההחזקות, ולגביהן נטען כי יש תחולה לדוקטרינה של מעין-שותפות. בחברות הריאליות פעלו השלושה באמצעות חברות ההחזקות, וממילא הטענה כי מדובר במעין-שותפות אינה מתייחסת אליהן.

• פרט להסדרים בעניין הגבלת עבירות המניות שנקבעו בתקנון חברות ההחזקות (כך, למשל, סעיף 34 לתקנון חברת זואי קובע שהעברת מניות טעונה אישור דירקטוריון, וסעיף 36 קובע זכות מצרנות) נערך בין הצדדים עוד בסוף שנת 2000 הסכם המיועד להסדיר את זכויותיהם בחברות ההחזקות למקרה של פטירת אחד מהם (ת/43 הנושא עליו את התאריך 12.11.2000). ביסודו של הסכם זה עומדת התפיסה כי הקשר בין בעלי המניות הוא אישי, וכי בפטירת אחד מהם יתכן והנותרים בחיים או יורשיו של הנפטר לא ירצו בהמשך שיתוף הפעולה ביניהם.

• ניהול חברות ההחזקות לאורך כל השנים נעשה בהבנה והסכמה בין השלושה (או לפחות ההבנה הייתה שיש הכרח שתתקיים הבנה והסכמה). מר לבנת טען אומנם כי הוא היה בעל השליטה, וכי רשאי היה לקבל החלטות שלא היו מקובלות על מר אדלר ועל מר פדלון. ואולם, במסגרת הראיות לא הובאה ולו דוגמה אחת למצב בו מר לבנת קיבל החלטה ביחס לחברות ההחזקות שלא הייתה מוסכמת, בסופו של יום, על מר אדלר ועל מר פדלון קודם לפרוץ הסכסוך (המצב הקרוב ביותר לכך הוא העברת 6.1 מליון דולר מכספי החברות למר אדלר בשנת 2000, החלטה לה התנגד תחילה מר פדלון, ושנראה שמר לבנת הכריע בה לטובתו של מר אדלר). ואכן, האזנה להקלטות השיחות בין הצדדים מגלה כי ביסוד טענותיו של מר לבנת נגד מר אדלר ומר פדלון לא עומדת תלונה על כך שדברים לא הובאו להכרעתו, אלא טרונייתו על כך שלא שותף בהליך קבלת ההחלטות.

• בכל שנות הפעילות, עד לפרוץ הסכסוך, ניהול החברות נעשה באופן לא פורמאלי, וללא הקפדה על הפרוצדורות של דיני החברות (למעט כאשר הדבר נדרש לצורך חיצוני, כגון העברת דיווח לרשם החברות או אישור מורשי חתימה בבנק). כך, למשל, השלושה לא שימשו בתפקידי דירקטורים בכל חברות ההחזקות, אלא חילקו ביניהם את תפקידי הדירקטורים. בהמשך לכך לא קוימו באף אחת מחברות ההחזקות ישיבות דירקטוריון מסודרות, אלא החלטות היו מתקבלות בין השלושה (במפגשים או בשיחות), וזאת מבלי ליחס חשיבות לשאלה האם מר לבנת, מר אדלר או מר פדלון הוא נושא משרה בחברת ההחזקות בה מתקבלת ההחלטה (וראו תשובת מר לבנת לשאלת בית המשפט, פרוטוקול 17.4.2012, עמוד: 502 שורות 1 – 5: "אם אתה שואל אם עשינו ישיבה פורמאלית עם פטיש שאמרנו הישיבה ננעלת כאילו כמו במערכות משפטיות? לא עשינו את זה ככה. לא היה דירקטוריון פורמאלי, אבל היה, אדוני גם כשאנחנו נפגשים שלושה דירקטורים, שני דירקטורים, אם יש פגישה...").

• בכל שנות הפעילות המשותפת חילקו הצדדים את הרווחים הנאים שצמחו להם מפעילות חברות ההחזקות על בסיס שוויוני, ומבלי לתת דעתם למבנה ההחזקות הפורמאלי. כך הם נהגו לגבי משכורות וזכויות נלוות. כך פעלו, כפי שהובהר לעיל, גם ביחס לחלוקת רווחים (בכפוף לרישום חו"זים).

• בתחילת דרכן של חברות ההחזקות ניתנו הערבויות לפעילותן רק על ידי מר לבנת, ואולם במשך השנים, החלו גם מר אדלר ומר פדלון להעמיד ערבויות לחברות ההחזקות (תחילה, בשנת 2003, באמצעות חברות ההחזקות שלהם, ובהמשך, החל מאפריל 2007, גם באמצעות ערבויות אישיות). פשיטא כי העמדת ערבויות על ידי מר אדלר ומר פדלון לטובת חברות ההחזקות אינה מתיישבת עם ראייתם כמנהלים בעלי מניות מיעוט בלבד. ודוק, אין חולק כי תרומתו של מר לבנת לחברות ההחזקות, במיוחד בתחום המימוני, הייתה גדולה מזו של מר אדלר ומר פדלון. עובדה זו היא שמסבירה את העובדה, עליה אין חולק, כי לא מדובר בשותפות שוות זכויות לעניין אחוזי ההחזקות. ואולם, העובדה שלכל אחד מהשותפים תרומה אחרת, וכנגזר מכך חלק שונה בשותפות, עדיין אינה גורעת מאופייה של העובדה שיש לאפיין את החברה כמעין-שותפות (והשוו לעניין זה לשותפויות בין עורכי דין, שותפויות שלעיתים מאוגדות כחברות).

• דרך התייחסותם של לבנת אדלר ופדלון לאופן בו ניהלו את עסקיהם בעבר, כפי שהיא עולה מתמלילי השיחות המוקלטות, תומכת אף היא בעמדת ב"כ אלדר ופדלון. לעניין זה אסתפק באזכור אמירות של מר לבנת במהלך השיחה עם מר אדלר ומר פדלון מיום 21.12.2010 (נ/12): "אמיר, אמיר , תראה, אתה רוצה לצאת מהשותפות, אתה רוצה, אני רוצה להיות יותר מעורב" (עמוד 4 שורות 14 – 15); "למה? זאת היתה השותפות בינינו?" (עמוד 20 שורה 23); "אמיר, אמיר, אני מבקש להתמנות ל- chairman בחברות שהם שלי גם. .... ואני לא שותף זוטר" (עמוד 71 שורות 14 ו- 16) "מר לבנת: אמיר, לא קשור. לא קשור. אני שותף שלך? אני שותף בעסק?; מר אדלר: כן; מר לבנת: אני זכאי לפחות להתייחסות יותר מאשר דקה וחצי?" (עמוד 131 שורות 18 – 20). ודוק, עצם העובדה שהצדדים מתייחסים זה לזה כ"שותפים" אינה מכרעת, שכן, כפי שטען מר לבנת, לעיתים המדובר רק בצורת התבטאות. ואולם, מההאזנה לשיחות התרשמתי כי לא מדובר בצורת התייחסות בלבד, אלא מהדרך שבה ראו השלושה את מערך היחסים ביניהם.