- לטענת המדינה, דין העתירות להידחות. לשיטתה, ראוי שהיקף הביקורת השיפוטית על החוק יהיה מצומצם כיוון שהוא מבטא מדיניות חברתית-כלכלית המבוססת על תפישה ערכית. עוד טענה המדינה, כי במדינות רבות – בייחוד לאחר המשבר הפיננסי העולמי בשנת 2008 – קיימת רגולציה על שכר הבכירים בחברות ציבוריות בכלל, ובתאגידים פיננסיים בפרט. בדומה, נקבעו גם בישראל הוראות המהדקות את הפיקוח על מבנה התגמול בתאגידים כאלה. על רקע זה נולד החוק הנדון. המדינה סברה כי העותרים לא הוכיחו כי החוק פוגע בזכויות חוקתיות. לטענתה, לא הוצגה תשתית עובדתית מספקת להערכת הפגיעה ועוצמתה ולא צורפו לעתירות נתונים חיוניים לשם כך, כגון מספר העובדים הצפויים להיפגע או מידת הפגיעה הצפויה בהם. בכלל זה, לטענתה, לא צורפו לעתירות החוזים וההסכמים הרלוונטיים ואף לא פורטו תנאי הפרישה הצפויים להיפגע כתוצאה מהחוק.
- המדינה טענה כי גם מבחינה מהותית לא הוכחה פגיעה בזכויות חוקתיות. לשיטתה, אין ממש בטענת ההפליה שכן מאפייניהם הייחודיים של התאגידים הפיננסיים, ובעיקר העובדה שהם מנהלים כספי ציבור, מצדיקים יחס שונה כלפיהם. בנוסף, לטענתה, ממילא לא נפגעת הזכות החוקתית לשוויון, שכן הזכות לקבל או לשלם שכר מעל 2.5 מיליון ש"ח אינה קשורה בקשר הדוק לכבוד האדם. בנוסף לכך, אף קיים ספק אם הזכות לשוויון מתאימה לפי טיבה לחול על תאגידים. המדינה הוסיפה וטענה כי החוק אינו פוגע בליבת הזכות לחופש העיסוק ולחופש החוזים, אלא לכל היותר בשוליהן. באשר לפגיעה הנטענת בתחרות על עובדים ראויים מול גופים אחרים, טענה המדינה כי העותרים לא הוכיחו זאת. לטענת המדינה לא הוכחה פגיעה אף בזכות לקניין. בראייתה, סיכול ציפייה לשכר עתידי מסוים אינו מהווה פגיעה בקניין, אלא לכל היותר פגיעה מצומצמת בחופש החוזים. באשר לפגיעה בצדדים לחוזים קיימים, עוצמת הפגיעה הצפויה תלויה במכלול נסיבות העשויות להשתנות ממקרה למקרה. המדינה טענה כי מאחר שהעתירות כוללניות ואינן עוסקות במקרים קונקרטיים, לא ניתן לברר היבטים אלה. מכל מקום, מדובר לדעתה בפגיעה מצומצמת שכן גם תחת המגבלות בחוק יוכלו העובדים הבכירים להמשיך ולקבל תגמולים גבוהים בהשוואה ליתר העובדים במשק.
- לטענת המדינה, אף אם החוק פוגע בזכויות חוקתיות, הפגיעה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה. תכליתו הכללית של החוק (המשותפת לסעיפים 2(ב) ו-4 לחוק) היא הגבלת תשלום תגמולים חריגים לעובדים בכירים בתאגידים פיננסיים, מפאת מאפייניהם הייחודיים. לגישתה, מדובר בתכלית סוציאלית-ערכית ולגיטימית. בנוסף לכך, מגבלת היחס עשויה להגשים תכלית ראויה של צדק חלוקתי, המתבטאת בקביעת יחס מרבי בין שכר העובדים הבכירים לבין שכר העובדים הזוטרים. בהתייחס למגבלת הניכוי, טענה המדינה כי אין מניעה להשתמש בתמריצי מס לשם השגת יעדים חברתיים. כמו כן, לשיטתה, המגבלה מונעת גלגול של נטל המס בגין תשלום חריג לעובדים בכירים על הקופה הציבורית. לבסוף, נטען בהרחבה כי אין מדובר בפגיעה בזכויות העולה על הנדרש.
- אשר לקשיים הפרטניים שמעוררת החלת מגבלת היחס על חוזים קיימים, טענה המדינה כי פועלו של החוק אינו רטרואקטיבי שכן הוא אינו מחייב בהשבה של תגמולים שכבר שולמו. לטענתה, תחולתו של החוק על חוזים קיימים היא תחולה אקטיבית בלבד. המדינה סברה כי אף אם קיים קושי בתחולתו של החוק בזמן, הרי שהוא בא על פתרונו באמצעות פרשנות הנסמכת על מתווה ליכט. היא ביקשה לאמץ את המתווה באופן שיגן על זכויות עבר אשר מתקיימים לגביהן התנאים המצטברים הבאים: נלוות לפרישה; תלויות בקרות אירוע הפרישה; נקבעו בחוזי עבודה שנערכו טרם חקיקת החוק והתייחסו לשנות העבודה טרם חקיקת החוק; ומימושן במועד הפרישה אינו תלוי בתנאי נוסף או בהפעלת שיקול דעת. והכל, בכפוף לבחינת כל מקרה לפי נסיבותיו הפרטניות. המדינה טענה כי לשון החוק סובלת פרשנות זו, אף שהיא נסמכת על "עוגן לשוני עדין", שכן היא מגשימה את רצונו של המחוקק להגביל את שכר בכירי התאגידים הפיננסיים, מבלי לפגוע יתר על המידה בהתנהלותם התקינה ובעובדיהם.
- המדינה התנגדה לסעדים הפרשניים שביקש איגוד הבנקים. היא טענה כי אין לדון בסעדים אלה בהליך חוקתי אבסטרקטי, אלא במסגרת הליכים משפטיים קונקרטיים, אם יוגשו. לגופו של עניין, הזהירה המדינה מפני אימוץ העיקרון הפרשני הכללי שהציע איגוד הבנקים לגבי זכויות עובדים שמקורן בעבר. לטענתה, הדבר עלול לצמצם יתר על המידה את תחולת החוק, בניגוד לכוונת המחוקק, ולהוביל להתדיינויות משפטיות רבות. בנוסף לכך, התנגדה המדינה לייחוס הוצאה בשל תגמול לשנים קודמות באופן שהציע איגוד הבנקים. לצד זאת, הסכימה המדינה כי ניתן להחריג מגדרי "תגמול" תשלומים בגין פיצויי פיטורים מכוח הדין, אך לא תשלומים פנסיוניים (ולמצער לא תשלומים פנסיוניים מעבר לשיעורים המחויבים על פי דין).
- הכנסת טענה אף היא כי העותרים לא הציגו תשתית עובדתית מספקת לביסוס פגיעה של החוק בזכויות חוקתיות. גם בראייתה החוק אינו פוגע בשוויון, נוכח השוני הרלוונטי בין תאגידים פיננסיים לבין תאגידים אחרים. הכנסת הוסיפה וטענה כי החוק אינו פוגע בזכויות חוקתיות אחרות, ואף אם כן – מדובר בפגיעה חלשה יחסית. לשיטתה, החוק משרת תכליות ראויות, המבקשות לקדם אינטרסים ציבוריים חשובים כגון צדק חברתי, והוא מידתי. בהתייחס לפרשנות החוק ותחולתו על חוזים קיימים, טענה הכנסת כי המחוקק אינו אחראי לפרשנות חוקים שיצאו תחת ידיו. עם זאת, לדידה, ככל שבית המשפט יסבור כי הסדרים מסוימים בחוק מעוררים קשיים, עליו לעשות מאמץ כדי לפרשו באופן שיתיישב עם חוקי היסוד.