דיון והכרעה
- הטענות בעתירות שלפנינו תוקפות את החוק הן מן ההיבט העקרוני, הנוגע לחוקתיות המגבלות שנקבעו בו, הן מההיבט היישומי, הנוגע לאופן תחולתו בזמן ולפרשנותו. תחילה אדון בחוקתיות סעיף 2(ב) לחוק, הקובע את מגבלת היחס, ובחוקתיות סעיף 4(1) לחוק, הקובע את מגבלת הניכוי. לאחר מכן, אעסוק בשאלות המתעוררות בעקבות תחולתה של מגבלת היחס על חוזים קיימים.
חוקתיות סעיפים 2(ב) ו-4(1) לחוק
- כאמור, עוד בפתח הדיון ביום 7.9.2016, הבהרנו כי לדעתנו אין מקום להתערבות שיפוטית בהוראות סעיפים 2(ב) ו-4(1) לחוק במבט צופה פני עתיד. משמעות הדברים היא כי טענות העותרים שלפיהן הוראות אלה אינן חוקתיות – נדחות. עתה אביא את נימוקיי למסקנה זו. אזכיר כי העותרים הגישו עתירות מפורטות המתפרשות על פני למעלה מ-100 עמודים האחת בצירוף נספחים רבים. בנוסף, הם נטלו לעצמם חירות להגיש עיקרי טיעון של כ-75 עמודים כל אחד, למרות שעיקרי טיעון אמורים להיות תמציתיים (תקנה 16(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984). נוכח רוחב היריעה שנפרשה בכתב לא ראינו מקום לאפשר טיעון נרחב בעל פה.
- נפתח במגבלת היחס, הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק. מגבלת היחס יוצרת, כאמור, זיקה בין התגמול הנמוך ביותר המשולם לעובד התאגיד הפיננסי לבין התגמול המשולם לעובדים הבכירים. לפי הסעיף, לא ניתן לאשר התקשרות שלפיה היחס בין ההוצאות בשל תגמולים אלה גדול מ-35. בתחילה טענו העותרים כי מדובר בהוראה בלתי חוקתית. אולם, כפי שצוין, בהודעתו מיום 11.9.2016 זנח איגוד הבנקים את טענתו זו. דומה היה כי הטענה נדחקה הצידה אף מבחינת איגוד חברות הביטוח, שבשלבים המתקדמים של ההליך מיקד את טענותיו בסוגיות אחרות, נוכח הערות בית המשפט. עם זאת, כיוון שאיגוד חברות הביטוח לא וויתר על טענה זו במפורש ולאור השלכותיהן של הקביעות בעניין זה לגבי טענות נוספות, לא אראה עצמי פטורה מלדון בכך.
- נקודת המוצא היא כי בעת קיום ביקורת שיפוטית על חוקתיות חוק שחוקקה הכנסת יש לנקוט ריסון שיפוטי ניכר (ראו, למשל, בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 386 (1997) (להלן: עניין מנהלי ההשקעות); בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת, [פורסם בנבו] פיסקה 22 לפסק דיני (11.8.2015); בג"ץ 6427/02 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד סא(1) 619, 795 (2006) (להלן: עניין התנועה לאיכות השלטון)). כך בכלל ובפרט כאשר מדובר בחקיקה הנוגעת למדיניות כלכלית-חברתית, כבענייננו (עניין מנהלי ההשקעות, בעמ' 389-388; בג"ץ 6304/09 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] פיסקאות 64-63 (2.9.2010) (להלן: עניין לה"ב); בג"ץ 9134/12 גביש נ' הכנסת, פיסקה 24 לפסק דיני (21.4.2016) (להלן: עניין גביש)). הנחת יסוד זו תלווה אותנו לאורך כל הדיון במשעולי הניתוח החוקתי. כמקובל, נבחן אם נפגעות זכויות חוקתיות. אם התשובה לכך חיובית, נבחן אם הפגיעה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה.
- לדעתי, מגבלת היחס פוגעת בזכויות חוקתיות, אך לא בעוצמה חזקה, כפי שיפורט בהמשך. נכונה אני להניח כי מגבלת היחס פוגעת בהיבטים מסוימים של חופש העיסוק. המגבלה מקשה על מתן תגמולים בלתי מוגבלים לעובדים בכירים. בכך יש משום פגיעה באופן מימוש העיסוק של התאגידים ושל העובדים כאחד (ראו והשוו: בג"ץ 678/15 ידיד נ' הכנסת, [פורסם בנבו] פיסקאות 27-25 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (9.7.2015) (להלן: עניין ידיד)). בנוסף, אני מניחה כי מגבלת היחס עלולה לפגוע במידת מה בתחרות על עובדים מוכשרים המתקיימת בין התאגידים הפיננסיים לבין גופים שאינם כפופים למגבלה (על כך שחופש התחרות טמון בזכות לחופש עיסוק, ראו בג"ץ 4264/02 שותפות המגדלים אעבלין נ' המועצה המקומית אעבלין, [פורסם בנבו] פיסקה 15 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (12.12.2006); לקביעה כי חופש התחרות נגזר מחופש העיסוק, ראו, למשל, בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451, 465-463 (2000); והשוו ע"א 2247/95 הממונה על הגבלים עסקיים נ' תנובה מרכז שיתוף לשיווק תוצרת חקלאות בישראל בע"מ, פ"ד נב(5) 213, 230-229 (1998). לקביעה כי חופש העיסוק נתון גם לתאגידים, ראו בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441, 472-471 (1994) (השופט ד' לוין, בדעת מיעוט לעניין התוצאה)). יש ממש גם בטענה כי התערבות זו של המחוקק בחוזים שנחתמו וייחתמו בין התאגידים הפיננסיים לבין עובדיהם פוגעת בחופש החוזים (ראו עניין ידיד, פיסקאות 27-25; בג"ץ 6133/14 גורביץ נ' כנסת ישראל, [פורסם בנבו] פיסקאות ס'-ס"א (26.3.2015), בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנג"ץ 2469/15 גורביץ נ' הכנסת [פורסם בנבו] (2.8.2015); בג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(4) 221, 233 (1996) לגבי פגיעה באוטונומיה של הרצון). בנוסף לכך, מגבלת היחס מצמצמת את שיקול הדעת הנתון לתאגידים הפיננסיים לגבי אופן ניהולם. בכך היא פוגעת בפררוגטיבה הניהולית שלהם, אותה ניתן לראות כזכות הנובעת מזכות הקניין (על זכות זו ראו, למשל, בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481, 541 (2004)).