- האם הפגיעה בזכויות הכרוכה במגבלת היחס היא מידתית? לעמדתי, התשובה לכך חיובית. כידוע, מבחני המידתיות נחלקים לשלושה מבחני משנה: מבחן "הקשר הרציונלי" הבודק את התאמתו של האמצעי שנבחר לתכליתו של החוק; מבחן "האמצעי שפגיעתו פחותה", שעניינו בשאלה האם קיים אמצעי אחר המשיג את תכלית החוק תוך פגיעה פחותה בזכויות חוקתיות; ומבחן "המידתיות במובן הצר", הבוחן את היחס בין הפגיעה בזכויות החוקתיות לבין התועלת הגלומה בחוק (ראו, לדוגמה, בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה(1) 782, 842 (2012)).
- מגבלת היחס קשורה באופן רציונלי להשגת התכליות של הגבלת שכר העובדים הבכירים וצמצום פערי שכר במשק. כאמור, היא יוצרת זיקה בין שכרם של העובדים הבכירים לבין שכרו של העובד הזוטר בתאגיד. בכך היא מבטיחה כי הפער בין התגמולים המשולמים לעומדים ב"ראש הפירמידה" לבין התגמולים המשולמים למי שנמצא בבסיסה לא יעלה על שיעור מרבי שנקבע. הדבר מתיישב אף עם התכליות של קידום השוויון והצדק החלוקתי. לבסוף, הגבלת הוצאות השכר של התאגידים הפיננסיים מתיישבת גם עם התכלית של הגנה על כספי הציבור המנוהלים על ידי התאגידים. ויודגש, המגבלות חלות רק על שכר גבוה שבגבוהים כפי שפורט. לאור זאת, מסקנתי היא כי מתקיים מבחן המשנה הראשון של המידתיות.
- העותרים הציעו שורה של אמצעים שניתן היה לעשות בהם שימוש כדי להשיג את תכלית החוק, תוך פגיעה פחותה בזכויות. אולם, במקרה שלפנינו, הערכת יכולתן של החלופות שהוצעו לקדם את מטרות החוק, והשוואתן לחלופה שנבחרה, היא שאלת מדיניות כלכלית מובהקת, המערבת שיקולי רוחב סבוכים ורבי פנים. בין השאר, מחייב הדבר לעמוד על המידה והאופן המדויקים שבהם תשפיע מגבלת היחס על מערך התמריצים בתאגידים הפיננסיים בהשוואה לאמצעים אחרים שהוצעו. יתר על כן, יש לזכור כי מגבלת היחס באה לעולם על רקע עמדתו של המחוקק כי לא די באמצעים שהיו קיימים עד אז, כגון תיקון מס' 20 לחוק החברות (ראו דברי ההסבר להצעת חוק, בעמ' 892). במסגרת הליך חקיקת החוק, נבחנו חלופות למגבלה שנקבעה בסופו של דבר, והוחלט במודע כי היא עדיפה עליהן. בנסיבות אלה, לא מצאנו כי בבחירתו לעשות שימוש במגבלת היחס ולא באמצעי אחר או בהחלטה לקבוע תקרה של 2.5 מיליון ש"ח ולא 3.5 מיליון ש"ח, כפי שהוצע בתחילה, חרג המחוקק מ"מתחם המידתיות" העומד לרשותו. כאמור, מתחם זה הוא רחב במיוחד מקום שמדובר בחקיקה כלכלית-משקית, שבה מגוון רחב של דרכי פעולה אפשריות. כפי שנשנה לא פעם בפסיקה, אין זה מתפקידו של בית המשפט לעצב מחדש מדיניות כלכלית-חברתית, לקבוע לה סדרי עדיפויות או לשנות את איזוניה הפנימיים. עלינו לבחון את חוקיות המדיניות, מהזווית של פגיעתה בזכויות אדם (רע"א 3145/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן, פ"ד נז(5) 385, 409-406 (2003) (להלן: עניין חזן). ראו גם, בין השאר, עניין דודיאן, פיסקה 39 לפסק דיני; בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 14, 60 (2004) (להלן: עניין ארגון מגדלי העופות); עניין מנהלי ההשקעות, בעמ' 389-388). אם כן, מגבלת היחס צולחת גם את מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה.
- אשר למבחן "המידתיות במובן הצר". כאמור לעיל, הנחה סבירה היא כי מגבלת היחס תוביל לצמצום פערי השכר בתאגידים הפיננסיים פנימה, על התועלת הכרוכה בכך בראיית המחוקק. מההיסטוריה החקיקתית עולה כי המחוקק אף ראה יתרון במסר הערכי הטמון במגבלה זו. כמו כן, הוא סבר כי המגבלה תוביל לצמצום הוצאות התאגידים על שכר המשולם לעובדים הבכירים. בכך יש משום הגנה על כספי הציבור. העותרים הזהירו כי בטווח הארוך יותר תגרום המגבלה לנזק שיעלה על התועלת. הם לא חסכו מילים בתיאור השלכותיה השליליות של מגבלת היחס על מערך התמריצים של העובדים הבכירים ועל תפקודם של התאגידים הפיננסיים. כן עמדו העותרים על כך שהטלת מגבלת היחס עלולה לגרום לפרישה המונית משורותיהם שתוביל לפגיעה בכספי הציבור. שאלת היתכנותם של תרחישים קודרים אלה והמידה שבה יהא בהם, אף אם יתממשו, כדי לגרוע מהתועלת הטמונה במגבלת היחס, היא שאלה של הערכה. שאלה זו נותרה ספקולטיבית. ההכרעה בעניין זה תלויה במשתנים רבים שאינם עומדים בפנינו בנקודת הזמן הנוכחית. מכל מקום, השלכותיו המאקרו-כלכליות של החוק הן עניין למחוקק. מדובר במידה רבה בשאלות מקצועיות, המערבות שיקולים כלכליים וחברתיים מורכבים, שבית המשפט חסר את הכלים לנתחם ואף אין זה תפקידו. בית המשפט אינו יוצר החוק. האחריות ליצירתם של חוקים ולתוצאותיהם מונחת לפתחו של המחוקק. בית המשפט בודק את חוקתיות החוק.