אף על פי כן, לדעתי מגבלת היחס עומדת במבחן המידתיות השלישי. גם אם נניח כאמור שקיימת פגיעה בזכויות חוקתיות, מדובר בפגיעה חלשה יחסית שאף אינה בליבתן. מבחינת חופש העיסוק, המגבלה אינה פוגעת באפשרות הנתונה לעובדים הבכירים להיכנס לעיסוק או לעסוק במקצוע או במשלח יד כזה או אחר. היא פוגעת בהיבט מסוים של יכולתם לממש את חופש העיסוק. זוהי פגיעה עקיפה ובדרגה קלה יותר נוכח פגיעתה הפחותה בחופש הבחירה של האדם ובזכות לאוטונומיה אישית (ראו: בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 261-259 (השופטת ד' ביניש) (2002); בג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סג(1) 352, 387-386 (פיסקה 16 לפסק-דיני) (2008); עניין ידיד, פיסקאות 27-26 לפסק דינו של השופט נ' סולברג). ראוי להזכיר כי המגבלה אינה מציבה מכשול בלתי עביר בפני העלאת משכורתו של העובד הבכיר. ברצותו, תאגיד פיננסי רשאי להגדיל את התגמול שישולם לעובד הבכיר באמצעות הליכה במסלול שהתווה המחוקק, של הגדלת המשכורת הנמוכה ביותר בתאגיד, כל עוד יישמר היחס של 1:35. אפילו אניח כי יש ממש בטענות העותרים שלפיהן זהו מהלך מורכב לביצוע מבחינה מעשית, קשה להניח שהוא בלתי אפשרי.
עוד נזכיר, ולא בשולי הדברים, כי מגבלת היחס תחול רק על התקשרויות למתן תגמול שההוצאה החזויה בגינו היא לפחות 2.5 מיליון ש"ח (סעיף 2(ב) לחוק חל על התקשרויות כאמור בסעיף קטן (א), הנוקב במפורש בסכום זה). כלומר, מגבלת היחס תחול רק על תגמול שהוא גבוה בהשוואה למשכורת הממוצעת במשק ואשר עומד על פי 35 מההוצאה בשל עלות התגמול הנמוך בתאגיד. לאור כל האמור לעיל, איני סבורה כי מדובר בפגיעה בלתי מידתית בחופש העיסוק (ראו גם רע"א 7204/06 ארליך נ' ברטל, [פורסם בנבו] פיסקה 39 לפסק דינו של חברי השופט ח' מלצר ופסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן (22.8.2012), שם נקבע, מבלי להכריע בשאלת הפגיעה בחופש העיסוק, כי קביעת "תקרה" לשיעור שכר הטרחה שרשאי עורך דין לגבות בעבור טיפול בתביעות מסוג מסוים, עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה). האפשרות לשלם תגמולים גבוהים מאלה שנקבעו בסעיף 2 לחוק – אף אם בגבולות שקבע החוק, בכפוף לאישורים ובהתאם למגבלת היחס – ממעטת גם מחומרתה של הפגיעה בפררוגטיבה הניהולית של התאגידים הפיננסים ובחופש החוזים (ראו גם, בג"ץ 3430/16 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון משרד האוצר, [פורסם בנבו] פיסקאות לד-לה (30.6.2016)). ממילא, אופן ניהולם של התאגידים הפיננסיים אינו נתון רק להחלטתם וכפוף לפיקוח והסדרה. אשר לחופש התחרות, לא הוכח כי מגבלת היחס אכן תפגע למעשה ביכולתם של תאגידים פיננסיים לגייס מועמדים ראויים לשורותיהם. בשים לב למרחב התמרון הרחב הנתון למחוקק בעניינים כגון אלה ונוכח עוצמתה החלשה יחסית של הפגיעה בזכויות חוקתיות, איני סבורה כי מגבלת היחס כרוכה בפגיעה שמידתה עולה על הנדרש.