"כלל גדול בפרשנות חוקים הוא כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע, אלא אם-כן משתמעת הוראה למפרע במפורש או באופן ברור מן החוק".
- מיקום החוק על ציר הזמן נגזר מפרשנותו, וכידוע – את החוק יש לפרש על פי לשונו ותכליתו (עניין ארביב, בעמ' 776). בענייננו, סעיף 6(א) לחוק רישא קובע, כי מגבלת היחס תחול על חוזים עתידיים. ביחס לחוזים אלה, החוק אינו מצריך לשנות חוזה עבודה קיים או להתאים אותו למציאות הנורמטיבית החדשה. הוא מטיל מגבלות על פעולות שתתרחשנה רק לאחר כניסתו לתוקף. מכך נובע, כי לחוק יש מימד פרוספקטיבי, מימד אשר אינו טומן בחובו פגיעה עצמאית או נוספת בזכויות חוקתיות.
אולם, החוק אינו חל רק על חוזים עתידיים. לפי הוראת המעבר שבסעיף 6(א) סיפא, מגבלת היחס תחול גם על חוזים קיימים שאושרו לפני יום פרסום החוק, וזאת החל מתום תקופת ההתארגנות (דהיינו מיום 12.10.2016). הדבר עולה מלשון החוק המפורשת, שלפיה "הוראות חוק זה", ללא סייגים, תחולנה על חוזים קיימים. מסקנה זו נתמכת גם בהיסטוריה החקיקתית (ראו: פרוטוקול ישיבה מס' 316 של ועדת הכספים, הכנסת ה-20, 24-22 (16.3.2016)). קביעה כי מגבלת היחס אינה חלה על חוזים קיימים (כפי שביקש איגוד חברות הביטוח) עלולה להוביל לכך שעיקר השפעתו של החוק יורגש רק לאחר פקיעתם ועם עזיבת "דור המדבר". פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון החוק ועם כוונת המחוקק. השאלה היא, אם כן, האם בשל תחולתו של החוק על חוזים קיימים הוא פועל למפרע.
- בנסיבות מסוימות, חוק המשנה דינו של חוזה עלול להיחשב רטרואקטיבי (או רטרוספקטיבי). לדעת הנשיא א' ברק, "חוק שעניינו חוזים יהיה רטרוספקטיבי, אם הוא ישנה את דין החוזה, כגון שיהפוך להפרה דבר שלפניו לא היה הפרה, או יעניק תרופה לפעולה שלא גררה אחריה תרופה לפני חקיקתו ויחיל עצמו על חוזים שנכרתו לפני היכנסו" (עניין ארביב, בעמ' 778; עיינו: ברק, בעמ' 626 ו-633; ראו והשוו גם: עניין שגיא, בעמ' 597-596; רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 69-68 (להלן: עניין אבנר), שבו קבעה השופטת ט' שטרסברג-כהן כי החלת סעיף חוק המאפשר למשיבה שם להיפרע מהמזיק לאחר שהלה חתם על הסכם פשרה עם הניזוק לפני כניסת החוק לתוקף מהווה החלה רטרוספקטיבית; עניין ידיד, פיסקאות 32-29).
- עם זאת, לא בכל מקרה שבו הייתה לחוק השפעה על חוזה קיים ייקבע כי מדובר בתחולה למפרע (ראו את פסק דינו של הנשיא א' ברק בעניין אבנר הנזכר לעיל שלפיו לא היה מדובר בתחולה למפרע, אלא בתחולה אקטיבית הגורמת פגיעה בזכויות מוקנות (שם, בעמ' 71), השופט י' טירקל, שהיה השופט השלישי באותה פרשה, הסכים לתוצאה הן מטעמיה של השופטת שטרסברג-כהן הן מטעמיו של הנשיא ברק). גם בבג"ץ 331/70 רייכנשטיין נ' התאחדות עולי רומניה, פ"ד כה(1) 253, 259-258 (1971) נקבע כי ספק אם השפעת החוק על ההסכמים שנדונו שם מהווה תחולה למפרע. ראו עוד בהקשר זה את עניין חזן, בעמ' 412-410, שם נקבע כי הפחתת חובות בחקיקה בנסיבות מסוימות אינה מהווה שינוי רטרוספקטיבי, אלא היא בגדר תחולה אקטיבית).
- בענייננו, החוק עשוי היה להיות רטרואקטיבי אילו היה מחייב השבה של תגמולים שכבר שולמו בפועל מכוח החוזה (והשוו לעניין ידיד, השונה מענייננו, שם נדונה חקיקה שהטילה על עורכי דין חובה מסויגת להשיב תגמולי שכר טרחה מופרזים ששילמו להם ניצולי שואה). אולם, אין דבר בלשונו או בתכליתו של החוק המצביע על כוונה כזו. על כן, בהיבט זה החוק אינו רטרואקטיבי. איגוד הבנקים לא הסתפק בכך. לטענתו, החוק עשוי להתפרש כחוק שחל למפרע אם יימצא שהוא חל על תגמול הנובע "מוותק בשנות עבודתו של העובד לפני מועד כניסת הוראות החוק לתוקף, או מחושב לפי ותק זה" (עתירת איגוד הבנקים, בעמ' 110). לשיטת איגוד הבנקים, מדובר בעיקר בזכויות שהעובד צבר במהלך שנות עבודתו לפני כניסתו של החוק לתוקף, כגון תשלומי פנסיה או אופציות, אך מועד תשלומן טרם הגיע. לטענתו, אין זה הוגן לפגוע בזכויות אלה בדיעבד ויש לפרש את החוק כך שהוא לא יחול עליהן.
- טענות דומות לטענת איגוד הבנקים עלו במקרים אחרים בפסיקה. בעניין קהלני דן בית-משפט זה בחוקיות החלטת ממשלה לקצץ בתנאי הפרישה של אנשי צבא הקבע, בין היתר באמצעות דחיית תשלום תוספת שכר; קיצור חופשה הפרישה; צמצום הזכאות לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים; וביטול האפשרות לניצול בפועל של חופשה צבורה. בית המשפט קבע, כי בעת מתן החלטת הממשלה, לא הייתה בידי העותרים זכות מגובשת לתוספת שכר או לחופשת פרישה באורך מסוים. עם זאת נקבע, ברוב דעות (מפי הנשיא א' ברק), כי הזכות לפדיון ימי המחלה הבלתי מנוצלים שם הינה "זכות המוקנית לעובד במהלך תקופת העבודה" וכי היא מהווה "תיגמול ישיר בעד המאמץ המושקע על-ידי איש הקבע במהלך השירות" (שם, בעמ' 280). זאת, חרף העובדה שלפי תנאי ההסכם עם משרתי הקבע, ניתן היה לפדות את ימי המחלה הבלתי מנוצלים רק במועד הפרישה מהשירות, וממילא עד למועד הפרישה לא ניתן היה לדעת כמה ימים ניתן יהיה לפדות בפועל. דברים דומים נקבעו בפסק הדין גם לגבי הזכות לניצול בפועל של החופשה הצבורה. לנוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי החלטת הממשלה שינתה את זכויות העותרים למפרע בלא הצדקה מספקת ועל כן יש לקבוע כי היא אינה חלה עליהן.
- עניין קהלני מלמד כי לעיתים שינוי של זכות שטרם שולמה בפועל עשוי להיחשב כשינוי למפרע. הדברים נאמרו אמנם במישור המינהלי, אולם הם רלוונטיים גם לענייננו (השוו: עניין חזן, בעמ' 412). כמו כן, מעניין קהלני עולה כי הקושי הטמון בתחולה למפרע נובע כאמור, בין היתר, מאינטרס ההסתמכות (לחשיבות אינטרס ההסתמכות בהכרעה בדבר דינה של חקיקה רטרואקטיבית, השוו: עניין גניס, בעמ' 263-262). בנסיבות מסוימות אינטרס ההסתמכות מצדיק מתן הגנה לאינטרס שאינו מגיע כדי זכות במובן המקובל ("זכות מוקנית"). על כך חזר בית-משפט זה בבג"ץ 5496/97 מרדי נ' שר החקלאות, פ"ד נה(4) 540 (להלן: עניין מרדי) כשקבע כי החלטת משרד החקלאות למנוע מענק מחקלאים שהסתמכו על קבלתו הצפויה פועלת למפרע. במילותיו של השופט י' זמיר: