"ההתנגדות לתחולה למפרע של הנחיות נובעת בעיקר מן הרצון להגן על אינטרס ההסתמכות, או לשון אחר, על ציפיות ראויות. ההגנה ניתנת בדרך-כלל לזכויות מוקנות. אולם בנסיבות מסוימות אינטרס ההסתמכות או הצורך לכבד ציפיות ראויות מצדיקים מתן הגנה גם לאינטרס שאינו מגיע כדי זכות במובן המקובל או לאינטרס שטרם התגבש לזכות כזאת. מקובלים עליי דברים שהשופט מ' חשין אמר, בהקשר שונה, בע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל... [פורסם בנבו] וכך אמר:
'...ואשר לציפיות הפרט, ניתן דעתנו לציפיות הראויות בעינינו להגנה, והן ציפיות ששיטת המשפט – והסדר החברתי בכללו – מיוסדים עליהן ומעודדים אותן, לביטחון המשפטי-החברתי. ציפייה ראויה תכלול, כמובן, גם ציפייה שנתגבשה לכלל 'זכות' ('עקרון הזכויות המוקנות'), אך מיתחם הציפיות ישתרע אל מעבר לאותן 'ציפיות' שהפכו 'זכויות' מוכרות בשיטת המשפט'.
כדי לתת הגנה גם לציפיות כאלה אפשר להעניק, בהקשר זה, משמעות רחבה למושג של זכות או למושג של תחולה למפרע. 'אכן, התחולה למפרע היא מושג מורכב, ויש לו יותר ממשמעות אחת' ... ראו, לדוגמה, משפט קהלני (לעיל פיסקה 10), שבו נפסלה תחולה למפרע של הנחיות שפגעה בתנאי פרישה של אנשי צבא בשירות קבע, אף שהתנאים לא הגיעו כדי זכות מגובשת במובן המקובל, ודעות השופטים נחלקו בשאלה אם אכן מדובר בזכויות מוקנות..." (בעמ' 553-552, ההדגשות הוספו – מ.נ.)
בהקשר זה ניתן להשוות גם לע"א 7654/06 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ [פורסם בנבו] (30.12.2007) (להלן: עניין רוזנשטראוך). באותו עניין, ציין חברי השופט א' רובינשטיין כי אף שזכותה של המערערת שם לקצבת שארים לא התגבשה באופן פורמאלי, מבחינה מהותית נוצרה לה הסתמכות ראויה המצדיקה הגנה על קצבה זו (פיסקה י"א(11); ראו גם את פסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין שם; כן ראו והשוו: רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ"ד ס(1) 489, 551-548 (2005); בג"ץ 2944/10 קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, [פורסם בנבו] פיסקאות 91-76 לפסק דינו של חברי השופט ח' מלצר (13.10.2015), בקשה לדיון נוסף נדחתה: דנג"ץ 7730/15 מדינת ישראל – משרד האוצר נ' קוריצקי [פורסם בנבו] (23.2.2016); בג"ץ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט, [פורסם בנבו] פיסקה 55 (13.5.2012)).
- מפסיקה זו עולה, כי בית המשפט היה נכון להגן במקרים המתאימים מפני תחולה למפרע המובילה לפגיעה בהסתמכות ובוודאות המשפטית. זאת, לא רק כאשר מדובר היה בזכויות ששולמו בפועל, אלא גם כאשר הוכחו אינטרסים כלכליים ראויים להגנה. מכך נובע, כי אף שהחוק מושא העתירות לא מחייב להשיב תגמולים שכבר שולמו בפועל, אין זה סוף פסוק. ככל שהחוק פוגע בזכויות שרכש העובד במהלך עבודתו בעבר, עלול להיות לו מימד של תחולה למפרע (ראו והשוו: עניין קהלני; עניין גניס; והשוו: עניין דודיאן, פיסקאות 25-24 לפסק דיני, שם נמצא כי לא נפגע אינטרס הסתמכות ראוי להגנה; כן ראו: ע"א 8473/08 פקיד שומה חיפה נ' ריכנבך, [פורסם בנבו] פיסקאות 25-23 (26.8.2012)). תחולה כזו של החוק הייתה מחריפה את הפגיעה בזכויות עליה עמדתי, ואף הייתה עשויה לעלות כדי פגיעה עצמאית בזכויות. במצב דברים זה, הייתה נדרשת הצדקה משכנעת, ובהיעדרה עשויה הייתה לעלות שאלה לגבי מידתיות ההסדר בעניין מגבלת היחס (ראו: עניין ידיד, פיסקאות 32-29; עניין איתנית, פיסקה 38; עניין קהלני, בעמ' 282; עניין לביא-גולדשטיין, פיסקה 30).
- בענייננו, החוק חל אמנם על חוזים קיימים, אך הוא שותק בעניין היקף התפרשותו על העבר. שתיקה זו מצריכה פרשנות. כאמור לעיל, תחולתו בזמן של חוק נקבעת על פי לשונו ותכליתו, תוך הסתייעות בחזקות פרשניות לרבות חזקת התכלית נגד תחולה למפרע (ראו והשוו: עניין אי.בי.אי, פיסקה 15). במקרה שלפנינו יש ליתן משקל לכך שהמחוקק נמנע מלהחיל באופן מיידי את הוראות החוק על חוזים קיימים, אלא איפשר תקופת התארגנות לגבי מגבלת היחס ולגבי מגבלת הניכוי כאחד. בכך ניתן ביטוי לרצונו כי הצדדים יוכלו להיערך מבעוד מועד למשטר החדש שיחול עליהם, כפי שימצאו לנכון. החוק אף לא מתיימר להסדיר מחדש את היחסים החוזיים במבט צופה פני עבר. אילו הייתה כוונה כזו, ניתן היה לצפות כי המחוקק יגדיר במפורש כיצד לעשות כן (והשוו לע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, [פורסם בנבו] פיסקה 73 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (19.12.2010) שם נקבע כי תקנות חדשות אינן חלות למפרע כיוון שאינן מגדירות לאיזה סוג עניינים שאירעו בעבר הן מתייחסות). המחוקק התכוון להגביל תגמולים רק עבור עבודה שתבוצע החל ממועד תחילתו. הד למסקנה זו מצוי בהיסטוריה החקיקתית (פרוטוקול ישיבה מס' 273 של ועדת הכספים, הכנסת ה-20, 40-39 (15.2.2016)) ואף המשיבים טענו כי החוק מבקש להעביר מסר ערכי-עקרוני במבט צופה פני עתיד. אם כן, המסקנה היא כי החוק לא נועד לחול למפרע. למעשה, עיקרון זה מקובל גם על המדינה (הכנסת לא עסקה בתשובתה בפרשנות החוק, תוך שציינה שהחוק יצא משליטתה). המחלוקת בענייננו מצויה בשאלה מהם אותם אינטרסים או זכויות ששורשיהם בעבר ושבהם החוק לא ביקש לפגוע.
- ניסיונותינו המרובים להביא את הצדדים לכלל הסכמה שיהא בה כדי להבהיר את הדברים ולחדד את טיבן ומהותן של זכויות העבר שלדעתם ראויות להגנה, לא צלחו. הן המדינה הן איגוד הבנקים חתרו, כאמור, לפתרון הקשיים המתוארים בדרך פרשנית. עם זאת, הפתרונות שהוצעו אינם זהים. לטענת המדינה, ראוי לאמץ מתווה פרשני מצומצם, התוחם את הזכויות שיוחרגו מגדרי החוק. כדי להשיג תוצאה זו, טענה המדינה, כאמור, כי יש לאמץ את מתווה ליכט, באופן שיגן על זכויות שהן נלוות לפרישה; תלויות בקרות אירוע הפרישה; נקבעו בחוזי עבודה שנערכו טרם חקיקת החוק והתייחסו לשנות העבודה טרם חקיקת החוק; ומימושן במועד הפרישה אינו תלוי בתנאי נוסף או בהפעלת שיקול דעת. כל זאת, בכפוף לבחינת כל מקרה לפי נסיבותיו הפרטניות. מתווה זה מבוסס על העיקרון כי הפרשות חשבונאיות שביצע התאגיד כדין לפני מועד תחילת החוק, תאפשרנה לממש, במועד הפרישה, זכויות שבגינן נעשתה ההפרשה. זאת, בסייגים האמורים.
- למתווה המדינה, אף שנועד להקל ולצמצם מחלוקות לבקשת בנק ישראל ומשרד האוצר, אין אחיזה של ממש בלשון החוק. טענת המדינה כי המתווה מבוסס על "עוגן לשוני עדין" (פיסקה 312 לתצהיר התשובה) היא, למצער, קשה. מדובר בהסדר מפורט, דמוי חקיקה, המורכב מנדבכים שונים שלחלקם אין כל זכר בחוק. בנוסף, השלכותיו אינן ברורות די הצורך, בין היתר בשל העובדה שלא הוגשה חוות דעת חשבונאית רלוונטית. מסקנה זו מתחזקת למקרא תצהירה של המדינה, שמעלה ספק אם היא עומדת על אחד מסייגי מתווה ליכט, שלפיו "התאגיד יפעל לפרשנות צרה של הוראת המעבר בחוק לאור תכליתו הדומיננטית". לצד זאת, נדמה כי סייג נוסף שציינה המדינה – הוא הסייג השולל את תחולת המתווה במקרה שמימוש הזכויות מותנה בתנאי נוסף או בהפעלת שיקול דעת – לא נכלל מפורשות במתווה ליכט המקורי. לגישתי, לא ניתן לערוך "מקצה שיפורים" מהותי מעין זה או השלמות בחוק בדרך של פרשנות שיפוטית (ראו והשוו: בג"ץ 6784/06 שליטנר נ' הממונה על תשלום גמלאות, פ"ד סד(2) 581, 630-629 (השופטת א' פרוקצ'יה), 662 (המשנה לנשיאה א' ריבלין) (2011) (להלן: עניין שליטנר); בג"ץ 5998/12 רונן נ' הכנסת, [פורסם בנבו] פיסקה 18 (25.8.2013) (להלן: עניין רונן)). המקום הראוי לכך הוא בית המחוקקים. דברים אלה יפים גם לגבי יישום הטכניקה של "קריאה לתוך החוק" (Reading-in) (השוו למשל: בג"ץ 5771/12 משה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים לפי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996, [פורסם בנבו] פיסקאות 38-36 לפסק דינה של השופטת א' חיות, פיסקאות 5-4 לפסק דיני, פיסקה 5 לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן (18.9.2014); עניין דודיאן, פיסקה 59 לפסק דיני; ראו גם הערתו של המשנה לנשיא ש' לוין בבג"ץ 2458/01 משפחה חדשה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, משרד הבריאות, פ"ד נז(1) 419, 468 (2002), שלפיה אין נוקטים טכניקה זו "מקום שמדובר בנושא מורכב שהשלכותיו אינן ברורות, ושמטיבו הוא טעון הסדרה על-ידי המחוקק"). לנוכח האמור לעיל, לא ניתן לדעתי "לשאוב" את המתווה שהציעה המדינה לתוך החוק בדרך שיפוטית.
- בה בעת, גם הצעתו של איגוד הבנקים אינה נקייה מקשיים. כזכור, הוא ביקש לקבוע כי כל תגמול הנובע מוותק בעבודה שנצבר לפני תחילת החוק או המחושב על בסיסו לא יבוא בגדרי החוק. הצעה זו עלולה להרחיב יתר על המידה את התגמולים שיוחרגו מהחוק. כידוע, תוספות שכר שונות המוקנות לעובד מגלמות בין היתר את הוותק שצבר. למשל, שכר התלוי במספר שנות העבודה עשוי להיחשב כתגמול המחושב על בסיס ותק, בעוד שלמעשה הוא ניתן בתמורה לעבודה שתיעשה בעתיד. לנוכח הגדרתו הרחבה של "תגמול" בחוק, ספק בעיני אם הייתה כוונה להחריג רכיבים מעין אלה מגדרו. קושי מהותי נוסף נובע מהנוסח הגורף שהציע איגוד הבנקים ("כל תגמול") ומהתנגדותו לעמדת המדינה כי כל מקרה יוכרע לפי נסיבותיו הפרטניות. משמעות הדברים היא, כי הצעת איגוד הבנקים עלולה לצמצם עד מאוד את תחולתו של החוק על חוזים קיימים, כמעט עד כדי ריקונו מתוכן. עם זאת, אדגיש כי איני מבקשת, כפי שיתואר, לקבוע מסמרות בסוגיות פרשניות פרטניות לכאן או לכאן.