סיכום
- אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הסעדים המבוקשים בעניין חוקתיות הוראות סעיפים 2(ב), 4(1) ו-6(א) לחוק. בכלל זה, נדחית הבקשה כי בית המשפט יאריך את משך תקופת ההתארגנות. בנוסף, אציע לקבוע כי מגבלת היחס תחול רק על הוצאות חזויות בשל תגמולים בעד עבודה בעתיד, כמפורט בפיסקאות 62-61 לעיל. אשר לסעדים הפרשניים שהתבקשו לגבי ייחוס הוצאות לאחור ופרשנות המונח "תגמול", אציע להותירם לעת מצוא ולהורות על מחיקת עתירת איגוד הבנקים בעניין זה.
- כאמור, לאור מכלול השיקולים שפורטו לעיל, איני סבורה כי ניתן לקבוע כי תקופת ההתארגנות שנקבעה בסעיף 6(א) לחוק איננה חוקתית וכי יש מקום להתערבות שיפוטית בהוראה זו הקבועה בחוק של הכנסת. יחד עם זאת, בנסיבות המיוחדות שנוצרו ונוכח העובדה שאנו עומדים ערב כניסתו של החוק לתוקף לגבי חוזים קיימים וכשחגי ישראל בפתח, ראיתי לנכון להרחיב את צו הביניים שניתן ביום 11.7.2016, כך שתוקפו יוארך עד ליום 1.1.2017 והוא יחול גם על העובדים הבכירים בחברות הביטוח.
כלומר, בהתאם לצו הביניים שאציע לחבריי שנוציא, עובדים בכירים בתאגידים בנקאיים ובחברות הביטוח שיודיעו על התפטרות מעבודתם בתאגידים אלה עד ליום 1.1.2017, לא יאבדו את זכאותם לקבל את מלוא הזכויות שהיו מגיעות להם בגין סיום יחסי עובד-מעביד או סיום כהונתם, אילו הסתיימו יחסים אלו בתוך תקופת ההתארגנות. אשוב ואבהיר כי אין בדברים אלה כדי לפגוע בתחולתו של החוק לגבי חוזים קיימים בכל יתר ההיבטים, כאמור בהוראת סעיף 6(א) לחוק.
בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.
ה נ ש י א ה
השופט נ' הנדל:
אני מסכים לחוות דעתה המקיפה של חברתי הנשיאה מ' נאור.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
- מסכים אני לחוות דעתה המקיפה של הנשיאה, על מרבית נימוקיה, וכן לרבות מהערותיהם של חבריי המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, והשופטים ג'ובראן ומלצר:
- אני מצטרף לעמדתה של הנשיאה לפיה ראוי להרחיב את צו הביניים שאותו נתתי ביום 11.7.2016, כך שתוקפו יוארך עד ליום 1.1.2017, ולהחלתו גם על העובדים הבכירים בחברות הביטוח. הטעם המרכזי לכך נעוץ בצורך להותיר פרק זמן מסוים לתאגידים הפיננסיים ולעובדיהם ללמוד את פסק הדין ולהתארגן ליישום החוק ביחס לחוזים הקיימים.
יישומו של החוק דנן ביחס לחוזים הקיימים מחייב לערוך שינויים במדיניות התגמול של התאגידים הפיננסיים כמו גם בחוזי ההעסקה של העובדים הבכירים. זאת ועוד, נוכח תוצאת פסק הדין, עובדים מסוימים עשויים לשקול כעת התפטרות ממקום עבודתם. קשה אמנם לקבל את טענות התאגידים ועובדיהם כי לא היה באפשרותם להכין עצמם לשינויים אלו, כיוון שהמתינו לראות מה תהא תוצאת ההתדיינות המשפטית; ברם קשה גם לבוא בטרוניה כלפיהם, שעה שהמצב המשפטי ביחס למספר סוגיות הקשורות לחוק לא היה ברור, וכאשר ההכנה לכלל השינויים עשויה הייתה להיות כרוכה מבחינתם בפעולות רבות – חלקן מורכבות ויקרות – במישור התאגידי והחוזי. איני משוכנע כי בנסיבות החוק הנוכחי היה הוגן לצפות מהתאגידים הפיננסיים ועובדיהם "לפתוח" את חוזי השכר, לפנות לעורכי-דין, לערוך משא-ומתן מחודש, להתחיל בהליך האישור של החוזים החדשים באורגנים התאגידיים הרלבנטיים ועוד, והכול בשעה שהמצב המשפטי לא הוברר, וכאשר גורמים שונים – ובהם המשנה ליועמ"ש והמפקחת על הבנקים – מביעים עמדות שונות ביחס לחוק, בהדגישם את עמימותו ואת חוסר הבהירות במספר הוראות בו. זאת ועוד, במישור המעשי, מצופה כעת מכלל הנוגעים בדבר לקבל החלטות ולבצע את כל הפעולות הנדרשות לשם יישום החוק בתוך 45 ימים או פחות מכך, כאשר חלק ניכר מפרק זמן זה נופל בתקופת חגי תשרי תשע"ז. אף אם מבחינה עיונית-פורמאלית שורת הדין מחייבת פעולה בסד זמנים זה, אין בנמצא ולוּ נימוק ענייני אחד לכך. ניתן היה לצפות כי המחוקק עצמו ייתן פתרון מעשי לבעיה שנוצרה – דא עקא, הוא לא עשה כן.