ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א. לאחר קריאת חוות דעתה של חברתי הנשיאה, מצטרף אני למסקנתה המרכזית לפיה אין להיעתר למבוקש, אולם בכפוף לסייגים הבאים.
ב. הכנסת באה להתמודד עם מה שראתה כ"תפסת מרובה", קרי, גובה שכר הבכירים בתאגידים הפיננסיים, וראו סקירתו מאירת העיניים של חברי השופט מלצר למשפט המשוה; וחברתי הנשיאה פירטה את תולדות התוצר החקיקתי שיצא מתחת ידי הכנסת, חוק תגמול לנושאי משרה בתאגידים פיננסיים (אישור מיוחד ואי התרת הוצאה לצרכי מס בשל תגמול חריג), תשע"ו-2016 (להלן החוק). העתירות דנא תוקפות חוקתית את הוראות המפתח בחוק וכן את הוראת התחולה שבסעיף 6 בו. בדיון בפנינו ביום 7.9.16 הודענו לצדדים את עמדת ההרכב, שלא ראה לנכון להתערב בהוראות העיקריות של החוק, והן סעיפים 2(ב) – היחס של עד 35:1 בין שכר בכיר לתגמול הנמוך בתאגיד, ו-4(1) – הגבלות בניכוי הוצאת עלות שכר. הגם שהתרשמותי, לפחות, היתה כי העותרים – שכתבו בהרחבה ובמקצועיות לעניין החוקתי – קיבלו עליהם את הדין לעניין תחולתו של החוק במבט הצופה פני עתיד, טרחה חברתי ונדרשה לנושא בהרחבה. אצטרף לדבריה, ואכן המעקש העיקרי שבפני העותרים הוא שעסקינן בשאלות של מדיניות כלכלית-חברתית, מקום שהפגיעה בזכויות אדם היא פחותה יחסית. בכגון דא, ההתערבות החוקתית מוגבלת:
"אמנם, מתפקידנו לבחון את סבירות ההחלטה, אך כפי שציינו מעלה, כאשר מדובר בעניינים כלכליים גרידא המצויים בליבת שיקול דעתם של גורמי המקצוע, התערבותנו תהא מצומצמת במיוחד; זאת, כיון ש'יש ליתן לרשויות המופקדות על המדיניות הכלכלית – הרשות המבצעת והרשות המחוקקת – מרחב בחירה רחב, בהיותן קובעות את המדיניות הכלכלית, ונושאות באחריות הציבורית והלאומית למשק המדינה ולכלכלתה' (בג״צ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז (1) 235, 263, השופטת – כתארה אז – ביניש (2002); ראו גם בג״צ 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, [פורסם בנבו] פסקה 11 (2012), (להלן עניין דלק)); בהמשך לכך, שעה שנמצא כי הרשות שקלה בכובד ראש את האפשרויות הרלבנטיות בקבעה מדיניות כלכלית מסוימת – כפי שנעשה בענייננו – והגיעה להחלטה מסוימת, יהא בכך לתמוך בעמדה לפיה אין להתערב בהחלטתה להעדיף מדיניות מסוימת על פני האחרת..." (בג"ץ 4374/15 התנועה לאיכות השלטון נ' ראש הממשלה [פורסם בנבו] (2016), פסקה ע"ט).