ברם, אין בכך כדי להחמיא לדרך בה התנהלו מהלכי החקיקה, והדברים מתחדדים ביתר שאת בהוראת התחולה אליה נבוא, שהותירה שאלות פתוחות רבות מאוד וחוסר ודאות, אך אין לנו אלא החוק כמות שהוא.
ג. אבוא עתה להוראת התחולה והמעבר, וכאן לב המחלוקת דהאידנא. הנה לשון סעיף 6 לחוק:
"(א) הוראות חוק זה יחולו על התקשרות כאמור בסעיף 2(א) שאושרה החל ביום פרסום חוק זה (להלן – יום הפרסום) ואילך, ואולם לגבי התקשרות כאמור שאושרה לפני יום הפרסום, יחולו הוראות חוק זה החל מתום שישה חודשים מיום הפרסום והיא תהיה טעונה אישור לפי הסעיף האמור עד לאותו מועד.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), תחילתם של סעיפים 32(17) ו-141ב לפקודת מס הכנסה, כנוסחם בסעיף 4 לחוק זה, תהיה כמפורט להלן, והם יחולו לגבי עלות שכר, כהגדרתה בסעיף 32(17) האמור, שנשא בה תאגיד פיננסי מהמועדים האמורים בפסקה (1) או (2), לפי העניין:
(1) לעניין התקשרות שאושרה לפני יום הפרסום – שישה חודשים מיום הפרסום, והתקרה לתשלום, כהגדרתה בסעיף 32(17) האמור, תחושב באופן יחסי למספר חודשי העבודה של נושא המשרה הבכירה או עובד התאגיד הפיננסי;
(2) לעניין התקשרות שאושרה אחרי יום הפרסום – יום ג' בטבת התשע"ז (1 בינואר 2017)".
ד. השקפתי – שגם ניתן לה ביטוי באולם בית המשפט – היא כי על הוראת המעבר להתפרש באופן שיצמצם במידת האפשר התדיינויות עתידיות, וזהו "תפקידנו בכוח". בעיניי, המחשבה כי בתי הדין לעבודה יידרשו לפרשנות הסעיף בלא הנחיה ברורה מצדנו, ופירוש הדבר משאבי התדיינות וזמן בבתי הדין האזוריים לעבודה, בבית הדין הארצי ואולי בבג"ץ, כמו גם חוסר ודאות שבו יהיו נתונים העובדים מבלי שיתאפשר להם לכלכל את צעדיהם כדבעי, מעוררת קושי רב. נזדמן לי לציין בהקשר אחר של הוראת מעבר ברע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני [פורסם בנבו] (28.8.16) (פסקה ז' לחוות דעתי):
"המסקנה העולה ממכלול הדברים צופה פני עתיד: מקום שהמחוקק – או בית משפט – קובעים נורמה חדשה או משנים הלכה, ראוי כי יקבעו הוראות מעבר פשוטות וברורות, כדי למנוע אינסוף התדיינויות בעתיד. ככל שניתן להוציא מתחת היד מלאכה שלמה, ולא לשיעורין, כן ייטב. אמרו חכמי המשפט העברי (בבלי עירובין (ג', ב')) על מבקש הדרך ששאל תינוק (ילד) 'באיזו דרך נלך לעיר', והשיב לו הילד 'זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה', וכוונתו, כי יש דרך הנראית קצרה וסופה ארוכה, וכן להיפך. הדרך הראויה היא זו הארוכה והקצרה, קרי, השקעת מאמץ בהוראת המעבר כדי להשלימה ככל הניתן. במקרה דנא בהלכת המר ננקטה הדרך הקצרה-הארוכה, קרי, לא נקבעה הוראת מעבר שלמה, אולי מתוך רצון הרוב שלא להעמיס עוד על התיק הכבד והתוצאה היא הדיואות הרבים הנשפכים על התדיינויות פרוצדורה שכולן פרוזדור בטרם טרקלין".