המקרים, יש להניח, לא יבוששו לבוא, ולדידי – בכל הכבוד – אין טעם לדחות את הקץ, אלא לנסות כבר עתה להאיר ככל הניתן את סימני הדרך להכרעה בתיקים אלה. אכן, בנידון דידן, רשימות סוגי התגמול הרלבנטיים לפרשנות החוק שהגישו הצדדים מייאשות למדי מבחינת תלי התלים של הפרשנות, אך גם בכירי התאגידים הפיננסיים שבמבט צופה פני עתיד יוגבלו תגמוליהם, זכאים לכך שלא ייפגעו זכויות עבר. עמדתי זו, במידה רבה מבוססת על שיקולי הגינות, יסוד מוסד. הגינות אינה גורעת מהערתו הנכונה של חברי השופט מלצר לעניין "והצנע לכת", שביסודו של דבר הוא המסר שביקש המחוקק להעביר. ובאשר להוראת המעבר, הטוב ביותר וההגון ביותר, היה אילו נתכבדה הכנסת, והיה נערך תיקון מבהיר להוראה זו, והרי חזקה על הכנסת שהיא מבקשת להיות הוגנת. זו גם המלצת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט (פסקה 11 למכתבו מ-29.5.16) המטעים את "עמימות" הוראת המעבר; אולם בנסיבות, עלינו כאמור להידרש לסעיף כפי שהוא.
ה. אף שבמובן מה, חברתי ואני איננו רואים עין בעין באשר למענה שיש ליתן לקושי המתעורר ביחס לתחולת החוק על חוזים קיימים, עמדו לנגד עיני שנינו שיקולי צדק והגינות כלפי העובדים. לטעמי עלינו לעשות כל מאמץ לשם פרשנות ראויה, לא "צרה" ולא "רחבה" אלא הוגנת, שתמנע תחולה למפרע, אשר הצורך להימנע ממנה מקובל גם על חברתי הנשיאה (ע"א 27/64 בדר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד י"ח (1) 295, 300 (1964); רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ''ד ס(1) 489, 508 (2005)), אך גם לא תעשה חלילה פלסתר את החוק ואת כוונת מחוקקיו.
"חובת המדינה להגינות יתרה בהתנהגותה בכל דרכיה ברורה לדידי כשמש בצהרי היום, עד כי אינה טעונה אסמכתאות; 'דבר שאינו מחוור ומבורר אל נכון, מבקשים לו אסמכתאות ממקומות רבים' (מתוך אוצר המשלים והפתגמים לי"ח טביוב). זהו מותר המדינה, במיוחד, והשירות הציבורי בכללו, באופן חד ומובהק. אף שאין הדברים צריכים ראיה, בית משפט זה עמד פעמים רבות על חובותיה של המדינה כנאמן הציבור (ראו דברי הנשיא ברק בבג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל פ"ד לד(3) 729, 745, וכן דבריו בבג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2)749, 775)..."(רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר [פורסם בנבו] (2010), פסקה ט').
ו. מכאן, שאין מקום לאפשר תחולה למפרע המובילה לפגיעה לא מידתית בהסתמכות ובודאות המשפטית, ומנגד אין כמובן לאפשר לאיש מניפולציות חשבונאיות אשר יאפשרו למעשה פטור מן החוק הנוגע לתחולתו הפרוספקטיבית. כפי שציינה המפקחת על הבנקים במכתבה מיום 21.5.16, "ההשפעה המידית של החוק הנה משמעותית, זאת עקב אי הודאות שנוצרה בגין זכויות העבר". צודקת חברתי הנשיאה באמרה (פסקה 60), כי שאלות רבות עולות מרשימות הדוגמאות ל"סוגיות תגמול המיוחס לעבר", והתרחישים רבים. ואולם מבקש אני, בכבוד, לצעוד צעד מעבר לחברתי הסבורה (בפסקה 61) כי יש להפנות את השאלות להליכים פרטניים. אמנם, חברתי מציינת (שם) "כי ההכרעה צריכה להיעשות לאור תכלית החוק...שממנה עולה כי החוק נועד לחול על תגמולים בעד עבודה בעתיד בלבד. כלומר, אין להחיל את החוק על זכויות שנרכשו בתמורה לעבודה שביצע העובד לפני תום תקופת ההתארגנות (12.10.16)", תוך הסייג שמדובר רק בזכויות שבחוזים אשר נכרתו לפני כניסת החוק לתוקף, ולא בכאלה שיתווספו בעתיד בעבור עבודה בעבר. לגישה זו במכלולה אני מסכים, שכן הדעת נותנת כי אין מקום לפתוח פתח להוסיף "רטרואקטיבית" זכויות. לדידי יש בכך מהלך פרשני מסוים, אך לא סגי בו.