ט. מהי פרשנותו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה? משפט המפתח הוא כי "הפרשות חשבונאית שבוצעו כדין לפני המועד שבו יחול החוק על התקשרויות קיימות, יאפשרו לממש, במועד הפרישה, זכויות בגינן נעשתה ההפרשה. זאת מבלי שהתשלומים יילקחו בחשבון לעניין המגבלה הקבועה בחוק" (פסקה 14). ברם, מימוש כאמור, כך נקבע, צריך שיעשה אך לגבי רכיבים העולים בקנה אחד עם האמור במתוה, ואין להרחיבם לרכיבים "שכריים".
י. המשנה ליועץ סבור, כי יש מחד גיסא ליתן משקל "לכוונתו הברורה של המחוקק למנוע בעתיד תגמולי עתק בגופים הפיננסים", ומאידך גיסא "לא לפגוע בהתנהלות התקינה של התאגידים הפיננסים בתקופה רגישה זו" ולא "לפגוע בעובדים מעבר לנדרש כדי להגשים את תכלית החוק" (פסקה 17), והכל נוכח השינוי החד שיצר החוק. הסייגים, אליהם מתייחס המתוה, הם התמקדות בזכויות עקב סיום העבודה ולא ברכיבים כמו אופציות ובונוסים המבוססים על ביצועים; התמקדות בזכויות המבוססות על שנות עבודה והתקשרויות שקדמו לפרסום החוק; התמקדות בהפרשות חשבונאיות עד מועד תחולת החוק בנוגע להתקשרויות קיימות, וזאת באורח חד פעמי; אישור המודל החשבונאי על ידי הרגולטור כעומד בכללי החשבונאות; ופרשנות צרה. לטעמי ההתמקדות צריכה להיות בעובדים ובכך שזכויותיהם שנצברו עובר למועד שייקבע לא ייפגעו כמובן, במבט של "הקפאה" לאותו מועד (על המועד ראו להלן).
י"א. מהכרת המציאות הישראלית הייתי כשלעצמי מתרגש פחות מן החשש של זעזוע בתאגידים הפיננסיים, נטישה המונית וקושי בגיוס נושאי משרה בכירים; להבדיל, "בתי העלמין מלאים באנשים שלא היה להם תחליף", כמאמר הפתגם. כולנו בני חלוף ובני תחליף. הדברים נאמרים גם לגבי מכתב המפקחת על הבנקים מיום 21.5.16, ובדומה לאשר ציינה חברתי הנשיאה, ניתן היה לצאת מנקודת הנחה שונה, לפיה פונקציית התועלת של הפרטים בחברה, בבואם לבחור את מקום עבודתם, מכילה משתנים נוספים פרט לשכרם, כך שמקסום התועלת אין משמעה מקסום כלכלי בלבד. יש לקוות ולהניח כי גם בתאגידים הפיננסיים שעיסוקם בכסף ועל כן "פיתוי הכסף" מטבעו גדול יותר, בחינת "קרבה לצלחת", יש בכירים רבים הרואים עניין מקצועי ואתגר בעבודתם שמעבר לתגמול, שלא יהיה נמוך גם בהמשך.
י"ב. ואולם, גם לבעלי משכורות גבוהות זכויות, והגישה צריכה להיות הוגנת, וראוי להידרש לנושא ממבט רחב, וצודק יותר. בהיות התאגידים הפיננסיים מנהלים כספי ציבור, וכדי לעודד התייעלות במבט צופה פני עתיד, וצמצום פערים תוך הגבלת תגמולים חריגים והגשמת עקרונות של צדק חלוקתי, יש מקום להידרש אף לצרכיהם של העובדים, גם הבכירים שבהם, והדוגמה הנוכחית מבטאת זאת היטב. לדידי, נקודת המוצא אינה צריכה להיות של פרשנות צרה, אלא, כאמור, של פרשנות הוגנת. הוגנת פירושה לא "שיק פתוח" והיענות לתרגילים חשבונאיים ומניפולציות כדי לעקוף את החוק, אלא בחינה האם מדובר בזכויות נלוות לפרישה שאכן נצברו, וקיימת לגביהן הסתמכות, ובמיוחד כאשר מדובר בסוגית החיסכון הפנסיוני, "מקור הכנסה עיקרי לאחר גיל פרישה ומשענת לערוב יום" (בג"ץ 3430/16 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון משרד האוצר, [פורסם בנבו] פסקה כ"ט (2016); וראו גם בג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411, 431 (2006); בג"ץ 4350/09 בן דור נ' שר האוצר, [פורסם בנבו] פסקה 20 (2010); דנג"ץ 7730/15 משרד האוצר נ' אברהם קוריצקי, [פורסם בנבו] פסקה ט"ו (2016))). בחינת פשיטא, כפי שגם הודגש, כי המתוה מתייחס לחוזי עבודה שנערכו טרם חקיקת החוק והתייחסו לשנות עבודה טרם חקיקתו ובזכויות אשר סיום העבודה נדרש למימושן. יוטעם, כי התמקדות בזכויות עקב סיום העבודה היא מטבעה צופה פני עבר, בעוד התמקדות ברכיבים כגון אופציות ובונוסים המבוססים על ביצועים צופה פני עתיד. לבסוף, הסייג בדבר אישור המודל החשבונאי, יבטיח, ניתן לקוות, כי המהלך החשבונאי ייעשה בהתאם לכללים. כשלעצמי איני סבור כי פרשנות מעין זו אין לה עיגון בסעיף 6. משקבע המחוקק בסעיף 6(א), בין השאר, כי "...לגבי התקשרות...שאושרה לפני יום הפרסום, יחולו הוראות חוק זה מתום שישה חודשים מיום הפרסום", יצר כורח פרשני למלא תוכן את הדברים, ואין סיבה שלא לבחור בפרשנות סבירה. המדינה (סעיף 312 לכתב התשובה) כינתה זאת "עוגן לשוני עדין" ו"כלל אצבע". מבלי לבחור כותרת זו או אחרת, השורה התחתונה היא כי הסעיף קורא לפרשנות, ביצרו חלל פרשני שיש למלא.