י"ג. לטעמי, העדפתו של מתוה ליכט ביסודו מתבקשת גם נוכח דרישת פסקת ההגבלה, לפיה על הפגיעה בזכויות – בין היתר, כפי שציינה חברתי, חופש העיסוק וחופש החוזים – להיות מידתית, ובכלל זה לא לפגוע במידה שאינה עולה על הנדרש בזכויות האמורות. לדידי, המתוה אותו הציע מר ליכט, אף אם אינו חף מקשיים לכשעצמו, מסייע בהשגת פתרון מידתי, ומכל מקום מידתי יותר מהותרת הדברים להתדיינות פרטנית עתידית, אשר חוסר הודאות בה רב והעלולה להיגרר לאורך ימים ושנים, אשר סופן, כך ניתן להניח, להגיע לבית משפט זה (וראו מעלה על הדרך "הקצרה-ארוכה"); כך, גם אם הלכה למעשה הפער ביני ובין חברתי אינו גדול, נוכח הצהרת המדינה, כפי שציינה חברתי, כי היא מתחייבת כשלעצמה לפעול לפי מתוה ליכט, עדיין חשובה הנחיה לבתי הדין במבט להמשך. לבסוף, מטבע הדברים, חוסר ודאות הנוגע לשכרם של הבכירים עלול להוביל לחוסר ודאות מסוים בהתנהלותם של התאגידים הפיננסיים, לא בשל עזיבת בכירים דווקא אלא כביטוי לאוירה בעייתית, וכיון שאלה כאמור מנהלים כספי ציבור סבורני כי גם מטעם זה – בנוסף לשיקולי ההגינות כאמור – עלינו לצמצם ככל הניתן את חוסר הודאות.
דעת לנבון נקל, כי גם באמור לא יהא סוף פסוק, ונוכח הסדרי שכר שונים שנהגו כ"יד הדמיון הטובה" ובמגוון שמות לרכיבי תגמול ("בעזרת השם", להבדיל), כך יתעוררו שאלות באשר לתגמול זה או אחר שיוותרו ללא מענה ברור. אין בידינו לאיין את אי הבהירות וחוסר הודאות, אולם שומה עלינו, לדידי, לצמצמן ככל הניתן.
י"ד. אשר למועד, קרי, המגבלה הקבועה בחוק. חברי השופט דנציגר בצו הביניים החשוב מיום 11.7.16 קבע תחולה של 45 יום. לטעמי הכנסת קפצה ידה באופן שגם אם – כמות שכתבה חברתי – החוק אינו מאפשר לקבוע שישה חודשים נוספים (קרי, עד אפריל 2017) מעבר לנקבע בהוראת המעבר, עדיין ניתן להאריך את צו הביניים באופן שאינו סותר את כוונת המחוקק ואת התוצאה המהותית שביקש להשיג, בדרך שהוצעה על-ידי חברתי והכוללת על פי עקרון ההגינות גם את עובדי תאגידי הביטוח; כך במיוחד נוכח תקופת החגים הבאה עלינו לטובה, אשר כוללת "ימי עבודה" מועטים ביותר, ומקשה באופן מעשי על ביצוע הנדרש לשם יישום החוק. יש איפוא לאפשר פרק זמן אשר אכן יאפשר התארגנות, כתכליתה של הוראת המעבר, כך שהעובדים הבכירים יוכלו להיערך כראוי לתחולת החוק לגביהם ולכלכל צעדיהם כדבעי, תוך שקילת השלכותיו של המצב החוקי החדש והאפשרויות הניצבות בפניהם. כן אוסיף, כי מצאתי טעם רב בדברי חברי השופט דנציגר שכל עוד המצב המשפטי אינו ברור, ונדרשות פעולות שאינן עניין של מה בכך, קשה להלום ציפיה מן הנוגעים בדבר "לפתוח" את חוזי השכר, ולנהל הליך אישור של חוזים חדשים, על כל הכרוך בכך. לא אכחד, הרחבת צו הביניים והארכתו בצוותא חדא עם סיום הדיון בעתירה אינן עניין של מה בכך, שכן כנודע, צו ביניים נועד בראש וראשונה להקפיא את המצב הקיים עד להכרעה סופית בעתירה (בר"מ 4717/14 גלילות מחזור פסולת בע"מ ואח' נ' עיריית רמת השרון [פורסם בנבו] (2014), פסקה 17). אולם, דומה כי הארכת צו הביניים מהוה למעשה מעין תמונת ראי של הפרקטיקה, אשר הורתה בפסיקה, של השעיית הסעד הסופי בעתירה (בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נ"א(4) 367 417-415 (1997)). אחת מתכליותיה של זו – גם במקרים אחרים הבאים לפתחנו – היא הצורך בתקופת התארגנות מהסדר קיים להסדר חדש לשם מניעת פגיעה משמעותית לא נחוצה בפלוני, ככל שהסעד יכנס לתוקפו באופן מיידי (בג"ץ 3627/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481, 531-530 (1998); בג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת [פורסם בנבו] (2013), פסקה 118 לפסק דינה של השופטת ארבל; א' שרגא ור' שחר המשפט המינהלי – כרך רביעי –סעדים (תשע"ב), 88). לבסוף, מעיקרא היתה דרך המלך חקיקה מסודרת בהקשר להוראת המעבר, אך משלא אירע כך, ההצעה להחיל את צו הביניים גם על עובדי תאגידי הביטוח באה כיון שקשה להצדיק, חרף הצרימה הפורמלית, כי יהא הבדל לעניין זה, ה"טכני" במהותו, בין עובדי התאגידים הפיננסיים לעובדי תאגידי הביטוח.