ט"ו. כללם של דברים: אילו נשמעה דעתי, היה מאומץ עיקרו של מתוה ליכט, באופן המתואר מעלה, ואשר המדינה הצהירה כי הוא מחייבה באופן חד צדדי. כאמור, צו הביניים שניתן יורחב עד 1.1.17.
המשנה לנשיאה
השופט ס' ג'ובראן:
- אני מסכים לחוות דעתה המקיפה של חברתי הנשיאה מ' נאור, ולתוצאה שאליה הגיעה. אף לטעמי, ההסדרים הקבועים בסעיפים 2(ב) ו-4(1) לחוק תגמול לנושאי משרה בתאגידים פיננסיים (אישור מיוחד ואי-התרת הוצאה לצורכי מס בשל תגמול חריג), התשע"ו-2016 (להלן: החוק) אינם בלתי חוקתיים ודין טענות העותרים בהקשר זה להידחות. בנוסף, מקובלת עליי מסקנת חברתי הנשיאה בכל הנוגע לתחולת מגבלת היחס על חוזים קיימים וליתר מסקנותיה בהקשר של הוראת המעבר.
- עיקר עמדתי, כעמדת חברתי הנשיאה, היא כי אף אם נראה את הוראות החוק כפוגעות בזכויות חוקתיות של התאגידים ועובדיהם, הרי שהפגיעה היא אינה בעוצמה חזקה דיה המצדיקה התערבותנו. הדבר נכון הן לעניין מגבלת היחס והן לעניין מגבלת הניכוי. בשני ההקשרים הפגיעה בחופש העיסוק, בחופש החוזים ובזכות לקניין היא בעוצמה חלשה, וממוקמת בשולי הזכויות ולא בליבתן (ראו: בג"ץ 6304/09 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] בפסקה 121 (2.9.2010) (להלן: עניין לה"ב); לדיון מקיף על פגיעה בליבה של זכות או שוליה, ראו בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה(1) 782, 828-825 (2012)); ובג"ץ 3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת, [פורסם בנבו] בפסקה 5 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (17.9.2014); כן ראו והשוו בג"ץ 7245/10 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה, [פורסם בנבו] בפסקה 46 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (4.6.2013)). עוצמת הפגיעה החלשה אף משפיעה על אופן בחינת יתר רכיבי פסקת ההגבלה, ואני מצטרף לעמדת חברתי הנשיאה כי הפגיעה היא לתכלית ראויה ועומדת בשלושת מבחני המידתיות.
- באופן פרטני, אבקש לייחד מספר מילים לעניין הפגיעה הנטענת בזכות לשוויון. כידוע, בשיטת המשפט הישראלית, ההגנה החוקתית על הזכות לשוויון נגזרת מן ההגנה החוקתית על כבוד האדם, זאת מאחר שהזכות לשוויון אינה מנויה במפורש במסגרת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בשל כך, נקבע כי "ניתן לכלול בגדרי כבוד האדם גם הפלייה שאין עמה השפלה, ובלבד שהיא תהא קשורה בקשר הדוק לכבוד האדם כמבטא אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש בחירה וחופש פעולה וכיוצא בהם היבטים של כבוד האדם כזכות חוקתית" (בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1) 619, 685-683 (2006); וראו גם: בג"ץ 1213/10 ניר נ' יו"ר הכנסת, [פורסם בנבו] בפסקה 11 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (23.02.2012); בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 17 (2.4.2013); עניין לה"ב, בפסקה 76 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). משכך, נפסק כי אבן הבוחן בשאלת הפגיעה בזכות השוויון תהיה קיומן של עילות "חשודות" להפליה, ואילו עילות אחרות לא בהכרח תבססנה פגיעה חוקתית בזכות לשוויון (ראו והשוו: בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 133-131 (1995)); בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 659-658 (1998); בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 276 (2000)). עת עסקינן, כפי שבענייננו, בביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית של הכנסת – להבדיל מהחלטה מנהלית – נדרש אף להצביע על שיקולים כבדים יותר להתערבות בית המשפט (ראו בג"ץ 2021/11 ועקנין נ' שר האוצר, [פורסם בנבו] פסקה 17 (6.6.2013); בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 43 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (22.5.2012); בג"ץ 3434/96 הופנונג נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נ(3) 57, 68-67 (1996)).