נוכח האמור, אף מטעם זה לא מצאתי כי במקרה שלפנינו קמה עילה להתערבותנו בהוראות החוק. גם אם אניח לצורך הדיון, בדומה לחברתי הנשיאה, כי התאגידים נהנים מזכות השוויון – על אף שקיים ספק בדבר הרחבת זכות זו לאישיות משפטית שאינה בשר ודם – אינני סבור כי ניתן למתוח את גבולותיה של זכות זו באופן שתחול גם על זכותם של תאגידים פיננסיים לתחרות על עובדים אל מול יתר התאגידים (ראו והשוו: בג"ץ 956/06 איגוד הבנקים בישראל נ' שר התקשורת, [פורסם בנבו] פסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' חיות (25.3.2007)). זאת, גם בהינתן השוני הרלוונטי בין תאגידים אלו, עליו עמדה בהרחבה חברתי הנשיאה בחוות דעתה (וראו שם, בפסקה 34). הפגיעה בתחרות, ככל שקיימת, עשויה להקים לכל היותר פגיעה בחופש העיסוק של התאגידים. וכאמור, הפגיעה בחופש זה בענייננו אינה בעוצמה המצדיקה התערבות בית משפט זה.
- בכל הנוגע לעמימות הוראת המעבר, אני מצטרף לעמדת חבריי לפיה טוב היה עושה המחוקק לו היה נותן את דעתו לשאלת היקף תחולת מגבלת היחס על חוזים קיימים ובפרט על זכויות או אינטרסים שמקורם בעבר. אף לדידי, היה על המחוקק להעמיק מחשבה במלאכת החקיקה ולהידרש לכלל ההשלכות של הוראות החוק, בין היתר על ידי קבלת חוות דעת מקצועיות ובחינת חוזים פרטניים. ואולם, הוא לא עשה כן – ועתה מונח לפתחנו אתגר מציאת הפתרון. עיינתי בחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה אשר סבר כי יש לאמץ את מתווה ליכט כמעין "רף תחתון" לפרשנות, ועל אף שפתרונו של חברי שובה לב בעיניי – סבורני כי ראוי שהוא יעוגן בחקיקה, בהתבסס על תשתית עובדתית מלאה, ולא בדרך של פרשנות שיפוטית. כעמדת חברתי הנשיאה, גם אני סבור כי לאור מהות הסוגיה כסוגיה של מדיניות כלכלית, והעובדה שהשלמת החוק המתבקשת היא מהותית לו ובעלת השפעות נרחבת על יישומו בפועל, מן הראוי כי המחוקק ייתן דעתו לעניין ועלינו לנקוט משנה זהירות בהתערבותנו (ראו והשוו: בג"ץ 9134/12 גביש נ' הכנסת, [פורסם בנבו] בפסקה 24 לפסק דינה של חברתי הנשיאה מ' נאור (21.4.2016); בג"ץ 2254/13 סמואל נ' שר האוצר, [פורסם בנבו] בפסקה 7 (15.5.2014); בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, פ''ד סג(2) 545, 568-567 (19.9.2009)). יתרה מזאת, כפי שעמדה על כך חברתי, חסרים לנו הכלים המתאימים כדי לקבוע במסגרת ההליך הנוכחי מהם אותם אינטרסים או הזכויות שמקורם בעבר עליהם לא יחולו הוראות החוק. על כן, אף אני סבור, כעמדת חברתי הנשיאה, כי לא ניתן להכריע במסגרת עתירה זו מבעוד מועד ובאופן גורף בכל הסוגיות שעשויות להתעורר, והפתרון אשר בידינו להציע הוא בחינה פרטנית על בסיס תשתית עובדתית מלאה בערכאות הדיוניות, בשים לב לתכלית החוק לפיה הוא אינו נועד לחול למפרע.
- אשר על כן, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי הנשיאה ולתוצאה שאליה הגיעה.