יתר על כן הפגיעות הללו, שאינן מצויות כאמור ב"גרעין" הזכויות החוקתיות המוגנות – חולפות מעל פני משוכות פיסקאות ההגבלה, המעוגנות אצלנו בסעיף 8 לחוק יסוד: חוק האדם וחירותו ובסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק. הן נשענות על חוק מפורש וניתן לומר שהוראות החוק הולמות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וככזו שתכליות של עשיית משפט, אהבת חסד וצניעות לכת אמורות להיות מקובלות עליה. בהקשר זה חשוב גם להדגיש שהחוק התקבל בכנסת פה אחד על ידי 56 מחברי הכנסת שנכחו בדיון (ממפלגות שונות) – ללא מתנגדים, או נמנעים.
זאת ועוד – אחרת. תכלית החוק והוראותיו ראויות, ובנסיבות השכר והתגמול הגבוהים-עד-מאד של העובדים הבכירים, שעניינם מוסדר בחוק – אין פה גם חריגה מדרישת המידתיות (זאת בכפוף להערתי לעניין מועד סיום צו הביניים, שתבוא בהמשך).
- ראיה תומכת לחוקתיות החוק ניתן למצוא גם במשפט המשווה. אעמוד על כך מיד בסמוך.
- פניה למשפט הזר מגלה כי בארה"ב ובאוסטריה נקבעו מגבלות ניכוי, שיש בהן דמיון מסוים למגבלת הניכוי בחוק אצלנו (כהגדרתה בפיסקה 6 לחוות הדעת של חברתי הנשיאה). ארחיב מעט בנושא זה להלן:
(א) באוסטריה נחקק בשנת 2014 תיקון לחוק מס הכנסה (EStG, Einkommensteuergesetz) ולחוק מס החברות (KStG, körperschaftsteuergesetz), המגביל בחברות ציבוריות נסחרות את האפשרות לנכות לצרכי מס הוצאות בגין תשלום שכר העולה על חצי מיליון יורו לשנה. החוק המתוקן נכנס שם לתוקף באופן מיידי לגבי שנת המס 2014. עתירה חוקתית שהוגשה נגד התיקון האמור וכן נגד הוראת התחולה המיידית שבו – נדחתה בפסק דין עקרוני של בית המשפט החוקתי באוסטריה מתאריך 14.01.2015 (להלן – פסק הדין האוסטרי).
(ב) בארה"ב נקבע בחוק שנקרא: Dodd-Frank Wall Street Reform and Consumer Protection Act, Pub L. 111-203 §§ 956 (להלן – חוק דוד פרנק) כי חברה ציבורית לא תוכל להכיר בהוצאות שכר של מנהל העולות על מיליון דולר לשנה כהוצאות לצורך ייצור הכנסה. עם זאת הגבלה זו חלה רק על הרכיב הקבוע בשכר, ולכן בפועל החברות החלו לעקוף מגבלה זו באמצעות מתן בונוסים ואופציות (עיינו: Susan Lorde Martin, Executive Compensation: Reining in Runaway Abuses – Again, 41 U. San Fran. L. Rev. 147, 160-161 (2006)), ואז באה רגולציה נוספת שנועדה להגביל חלקית אף עקיפות אלו.