לצד זאת, בפסק הדין שניתן בקשות עירייה אחרות 7862/22 דכנאס נ' דפראווי [פורסם בנבו] (20.7.2023) (להלן: עניין דכנאס) קבע כבוד השופט עמית (כתוארו אז) כי יש מקום להסתייג קמעה מהקביעה הנחרצת בהלכת חיון:
"ראשית, דומני כי האמירה הנחרצת שצוטטה לעיל, אינה מתיישבת עם הכלל הראייתי של 'פלגינן דיבורא'. כלל זה, כוחו יפה הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, הוא מבוסס על הגיון כללי, על ניסיון החיים והניסיון השיפוטי, והכל בהתחשב בנסיבות העניין ו'אותות האמת' שהלכו והתגלו במהלך המשפט (וראו, לדוגמה, ערעור פלילי 5864/18 פלוני נ' מדינת ישראל והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (22.8.2021)). לבית המשפט יש אפוא את הפררוגטיבה לפצל בין חלקי העדות ולברור את חלקי האמת, והדברים משתמעים גם מהוראת סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1970, הקובעת כלהלן: 'סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות'.
שנית, הניסיון השיפוטי מלמד כי עדים משקרים או טועים או סותרים את עצמם מכל מיני סיבות, ועל כך עמדתי בהרחבה במקום אחר (ראו פסקי דיני בערעור פלילי 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל, פסקה 22 [פורסם בנבו] (14.3.2012); ובערעור פלילי 5/10 מוסא נ' מדינת ישראל, פסקה 4 [פורסם בנבו] (2.5.2012))".
בהתאם לכך, אף לאחר שנקבע כי המערער שיקר והאדיר את נזקיו, נקבע כי אין פירוש הדבר שיש לדחות את כל טענותיו:
"אכן, כעניין של מדיניות משפטית, רצוי כי השקרנים 'ישלמו מחיר' על שקריהם, ועל בית המשפט להביא את הדברים לידי ביטוי הן בנושא ההוצאות והן בפסיקת הפיצוי על דרך ההמעטה ואף על דרך ההפחתה... אך אין להרחיק מכאן ועד לדחיית התביעה בשל 'חזקת שקר' לגבי שאלת האחריות או לגבי כל אחד ואחד מראשי הנזק".
- מן הכלל אל הפרט. על אף התרשמותי כי התובעת ניסתה להאדיר את נסיבות האירוע ואת הנזק שנגרם לה, וכן להניח בצד את עניין העיסוי הנזכר בתיעוד הרפואי, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי אין לקבל את גרסתה וליתן בה אמון, כאשר היא נתמכת גם בעדויות חיצוניות שנמצאו מהימנות, וכן בעדויות המומחים השונים. גרסתו ועדותו של הנתבע לוקה אף היא בספקות לא מבוטלים בדבר מהימנותו, ולפיכך אני נוטה להעדיף את גרסת התובעת, המתיישבת עם מכלול הנסיבות ויתר העדויות והראיות.
האם התובעת עמדה בנטל להוכיח כי האירוע היה תאונת דרכים
- משבאתי לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסתה של התובעת בנוגע לתיאור נסיבות האירוע, וכי מתקיים קשר סיבתי בין האירוע לנזק שנגרם לתובעת, הרי שמדובר באירוע תאונתי המהווה "תאונת דרכים", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
- הנתבעים טוענים כי בסופו של הליך התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה. כך נטען כי התובעת לא הניחה את המסד העובדתי להוכחת תביעתה כי בעקבות הנסיעה על מעבר מנע הבקר התרומם גופה באוויר לגובה רב ונחת בחבטה אלימה על המושב, באופן שגרם לה חבלה ונזק. התובעת לא הוכיחה מה היתה מהירות הנסיעה, מה היה גובה המדרגה שעליה נסע האופנוע, ומה היה הגובה אליו התרומם גופה באוויר. לפיכך התובעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי ולא הוכיחה את המידה או את עוצמת הזעזוע שנגרם לגופה במהלך האירוע ואת האפשרות שהסב לה נזק כפי שהיא טוענת.
הנתבעים אינם חולקים על העובדה שהנסיעה על האופנוע עונה על ההגדרה של שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, אלא טוענים שהתובעת לא הוכיחה כי במהלך הנסיעה התרחש אירוע מסוים שגרם לחבלה, שכן הדרך היתה רצופה במספר פסי האטה ומעברי מנע בקר, באופן שאינו מאפשר לבודד אירוע תאונתי מוגדר ולהראות כי גרם את הנזק שנגרם לתובעת.
- לצורך בחינת טענות אלה יש להידרש להגדרה של "תאונת דרכים" ולמידת ההוכחה הנדרשת בהליך של תביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בעוד שהנתבעים מבקשים לטעון כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה וכי די בקיומם של ספקות בנוגע לקשר הסיבתי בין האירוע לנזק, יש לזכור כי על התובעת להוכיח את רכיבי תביעתה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי. לפיכך, גם אם קיימים ספקות מסוימים בנוגע לגרסתה של התובעת, אני סבורה כי במבחן ההכרעה הכף נוטה לטובתה, ודי בכך כדי להביא למסקנה כי יש לקבל את התביעה.
- כפי שנקבע בפסק הדין היסודי ברשות ערעור אזרחי 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996), בשלב ראשון יש לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע (2) נזק גוף (3) עקב (4) שימוש (5) רכב מנועי (6) למטרות תחבורה.
הנטל להוכיח את רכיבי ההגדרה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים, ואם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים, אזי המקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים.
- בפסק הדין בת.א. (חיפה) 942/04 עזבון המנוח עכאוי חמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] (25.9.2007), שאומץ כהלכה מחייבת בקשות עירייה אחרות 4574/11 עזבון אג'וד נ' הפניקס [פורסם בנבו] (19.5.2013), עמד בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' וילנר) על מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת קיומה של תאונת דרכים כאשר נסיבות התאונה נותרו עמומות, כשבאותו מקרה מדובר היה בתאונה קטלנית ובהיעדר גרסה של המעורב בה. נקבע כי על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, על-ידי הבאת ראיות פוזיטיביות המוכיחות את התרחשות התאונה; וכן להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק. לפיכך הוצע המודל הבא:
"על התובעים להראות כי נמצאו מימצאים אופייניים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק (ראה דבריו של כב' השופט אור בדיון נוסף אזרחי 4015/99 רותם נ' מזאוי פ"ד נ"ז(3) 145 (2002), כמו; חבלות על גופו של הנהג שיכלו להביא לנזק או לתוצאה הקטלנית; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה, ועוד. במידה והתובעים עמדו בנטל (ראשוני) זה, או אז עובר הנטל על המבטחת להביא ראיות המקימות חשד ממשי כי הפגיעה או המוות נגרמו בשל נסיבות שונות שאינן נובעות מהתאונה. עמידה בנטל (כבד) זה, תחזיר את הכדור למגרשם של התובעים ויוטל עליהם נטל השכנוע הסופי או נטל ההוכחה המשני להפריך את החשד האמור. מצב מאוזן במקרה זה יביא לדחיית התביעה". [ההדגשות במקור - ק.ש.].