קביעת שיעור הנכות התפקודית היא עניין שבשיקול דעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדויות המובאות בפניה בנוגע למצבו של הנפגע (ראו למשל ערעור אזרחי 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בערעור מיסים [פורסם בנבו] (12.6.2011); ערעור אזרחי 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח בערעור מיסים [פורסם בנבו] (22.5.2011)).
קביעת הפגיעה התפקודית
- על-מנת לקבוע את מצבה התפקודי של התובעת בעקבות התאונה, יש לבחון את הראיות שהובאו לעניין זה.
- בעדותה שבה התובעת ותיארה את קשייה התפקודיים בעקבות הכאבים מהם היא סובלת, אשר החלו להשפיע על תפקודה כבר בימים שלאחר התאונה. יחד עם זאת, לאחר מנוחה בביתה במשך שלושה ימים התובעת הגיעה לעבודתה כרגיל ביום א', בתאריך 22.4.2018, ולא ביקשה ימי מחלה, על אף שנהגה לעשות כן לעיתים מזומנות. התובעת נשאלה על כך בחקירתה והעידה כי היתה מסוגלת לעבוד. במועד זה קיבלה התובעת מכתב הזמנה לשימוע לפני פיטורים, בשל טענות במישור יחסי העבודה, וללא קשר לתאונה.
על-פי פרוטוקול ישיבת השימוע שהתקיימה בתאריך 25.4.2018 התובעת לא הזכירה כלל את קיומה של התאונה והשפעתה על תפקודה. התובעת טענה בעדותה כי במועד הישיבה, מספר ימים לאחר שפנתה לקבלת טיפול רפואי במוקד החירום היתה מותשת וכאובה מאוד, ובכל מקרה העלתה את כל טענותיה. בפועל, על-פי פרוטוקול השימוע, תיאוריה של התובעת אודות קשייה התפקודיים נוגעים רק לבעיית שמיעה, לצורך להסתגל למכשיר שמיעה חדש ולקושי נפשי הנובע מכך, שהצריך פנייה לטיפול פסיכולוגי. לתובעת לא היה הסבר לתוכנו של הפרוטוקול, ולעובדה שאינו כולל אזכור של התאונה, אלא רק הבהירה כי לא ערכה אותו [פרו' בעמ' 32].
מפרוטוקול השימוע עולה כי על רקע שיחה עם הממונה עליה התובעת עזבה את מקום העבודה ללא רשות וללא תיאום, ולא התייצבה במשך שבועיים. התובעת ניסתה להסביר את התנהגותה במשבר האישי שחוותה, אולם לבסוף הוחלט על סיום העסקתה זמן קצר לאחר מכן.
מן העובדות הנוגעות להליך השימוע ופיטוריה של התובעת, כפי שהן עולות ממסמכים בכתב ומעדותה של התובעת, ניתן ללמוד כי גם בתקופה שלפני התאונה היו לתובעת קשיים לא מבוטלים שמצאו ביטוי תפקודי ותעסוקתי, לצד יחסי עבודה בעייתיים, ומסיבה זו היא פוטרה מעבודתה. עוד ניתן להתרשם כי באותה עת התובעת לא היתה סבורה כי יש לתאונה השפעה על כושר עבודתה או על מצבה הכללי, ולכן האירוע לא נזכר במהלך השימוע.
- לאחר פיטוריה התובעת לא עבדה במשך שלושה חודשים וחצי, כאשר במהלך תקופה זו שבה ופנתה לטיפול רפואי, ועברה טיפולי פיזיותרפיה ורפואה משלימה. על-פי חוות דעת המומחה באורתופדיה, נקבעה לתובעת תקופת אי כושר למשך חודש וחצי לאחר התאונה, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 40% למשך שלושה חודשים ובשיעור 20% למשך שלושה חודשים נוספים.
בחודש אוגוסט 2018 החלה התובעת לעבוד בקרן "מעגלים" בעבודה משרדית, בשכר נמוך בכ-20% יחסית לשכר שקיבלה עד מועד התאונה. התובעת טענה בתצהירה כי ביקשה לשוב למעגל העבודה, אולם בשל מגבלותיה חיפשה עבודה נוחה וקלה לביצוע, ועל כן נאלצה להתפשר על שכר נמוך יותר. התובעת הצהירה כי בחלוף שנה הוצע לה לעבוד בתפקיד אחר ובשכר גבוה יותר, אולם בשל היעדר הסכמה על גובה השכר החליטה לסיים את עבודתה. במהלך עדותה הסבירה התובעת כי מדובר היה בעמותה שעמדה להיסגר, וכי היא לא היתה מרוצה מהתנאים שהוצעו לה, ועל כן בחרה לעזוב [פרו' בעמ' 38].