- מעבר לכל אלה, בית המשפט התרשם באופן ישיר מהעדויות שהובאו לפניו, וקבע ממצאי מהימנות לגביהם. הוא התייחס לעדות הרוכש אריק כעדות מהימנה, ואף מצא לה חיזוקים בכך ששלושה רבעים מהתמורה החוזית שולמו למוכרים וכן שולמו מיסי רכישה בידי הרוכשים. כן נחתם חוזה משכנתא בין הבנק לרוכשים ובכך הפכו הרוכשים עצמם חייבים בפרעון המשכנתא כלפי הבנק. בכל אלה ראה סימני היכר לאמיתותה של העיסקה. אין בכל אלה כדי לומר שלא נותרו תמיהות שונות בדרך התנהלות הצדדים לעיסקה. אך תמיהות אלה עשויות להיות מוסברות, בין היתר, על ידי ייחודה של העיסקה בהיותה עיסקה בין בני משפחה קרובים בקרבה ראשונה, שהתנהלותם בעריכת ההסכם ביניהם אינה שגרתית, והדבר מובן.
- בנסיבות אלה, איני מוצאת עילה להתערבות בקביעת בית המשפט קמא כי טענת חוזה למראית עין לא הוכחה על ידי המערערים, ויש לאמצה.
הטענה החלופית: דרישת התמורה שטרם שולמה
- טענתם החלופית של המערערים היא, כי יש לבטל את קביעת בית המשפט קמא לפיה יש לדחות את דרישתם להתנות את מתן הסעד ההצהרתי לרוכשים בכך שיתרת המחיר החוזי שטרם שולמה למוכרים תשולם לידיהם, למימוש החוב הפסוק. טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא בשל טענת התיישנות. לטענת המערערים, טענת התיישנות עשויה להטען רק כטענת הגנה מפי הרוכשים בתביעת המוכרים כלפיהם לתשלום יתרת המחיר החוזי, ואינה יכולה להידון ולהיות מוכרעת במסגרת תביעת הרוכשים כנגד המערערים לסעד הצהרתי. מה גם, שלחלק מהמוכרים לא ניתן יומם להתייחס לטענת ההתיישנות, שכן אברהם חזן והשותפות כלל לא לקחו חלק בדיונים משלא הוזמנו אליהם.
- הצדק עם המערערים בטענתם כי החלטת בית המשפט בדבר התיישנות תביעת האחים חזן כנגד הרוכשים אינה יכולה לעמוד, וזאת מהבחינה העיקרית הבאה: טענת ההתיישנות בהקשר לענייננו נוגעת למערכת היחסים הכספית שבין המוכרים לקונים בעקבות חוזה המכר. מערכת זו כלל לא נדונה במשפט, ולא היתה חלק מעילות התובענה. ממילא, לא נשמעו כל טענות ביחס לחזית זו שביחסי המוכרים והרוכשים. מכאן ברי, כי גם טענת ההתיישנות בהקשר להיבט הכספי שבחוזה המכר לא עלתה ולא נדונה. יוצא, אפוא, כי ענין ההתיישנות כלל לא הועמד כנושא לדיון, לבעלי הדין לא ניתנה הזדמנות לטעון טענותיהם לגביו, ומשכך לא היה מקום לקבוע קביעות שיפוטיות כלשהן ביחס ליתרת התמורה החוזית המגיעה מהרוכשים, ובאשר להתיישנותה של תביעת המוכרים לגביה.
- קיומו של חוב פסוק לזכות המערערים כלפי המוכרים עשוי לתת בידם כח לממש את זכות הנשייה שבידי המוכרים כלפי הרוכשים ליתרת המחיר החוזי שלא שולמה להם (סעיף 1 הגדרת "נכס", וכן סעיפים 43 ו-47 לחוק ההוצאה לפועל; הילכת אהרונוב בעמ' 248; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 562 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן); ע"א 4360/90 בר חן נ' כוכבי, פ"ד מז(2) 311, 324 (1993); ע"א 6574/99 משרד השיכון נ' קרייתי, פ"ד נח(3) 313, 320 (2004); בר אופיר הוצאה לפועל חלק שני 902 (מהדורה שביעית, 2010); ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד לז(2) 673 (1983)). אולם לצורך כך נדרשת קביעה שיפוטית כי, אכן, יתרת מחיר כזו אכן מגיעה למוכרים, וכי אין בפי הרוכשים טענות הגנה תקפות כנגד חבות כזו. סוגיה זו, הנוגעת למערכת הכספית הכרוכה בחוזה המכר, והנוגעת ביחסים שבין המוכרים לקונים, לא התבררה כלל בהליך שבפנינו, שכל עניינו התמקד בבקשת הרוכשים לסעד הצהרתי על עצם זכויותיהם לדירה. ממילא, לא היה למוכרים יומם בבית המשפט בשאלות הקשורות למערכת הכספית-חוזית שבינם לבין הרוכשים, אברהם חזן והשותפות הנוגעים ישירות לענין זה כלל לא היו מעורבים בהליך זה. נכון למועד ניהול התובענה, המוכרים לא דרשו מהרוכשים את תשלום יתרת תמורה, לרוכשים לא ניתנה הזדמנות לטעון טענותיהם לענין זה, וממילא לא עלו טענות הגנה כלשהן בענין זה – ובכללן ובכלל זה טענת התיישנות – כנגד דרישה אפשרית של המוכרים לתשלום יתרת תמורה חוזית שנטען כי שלא שולמה. מכאן, שטענת ההתיישנות, בכלל טענות ההגנה האפשריות מפי הרוכשים, לא התבררה לגופה כלל, משלא עמדה לדיון דרישה כספית כלשהי. מכאן, שלא היה מקום לקביעת בית המשפט לפיה יש לדחות על הסף מחמת התיישנות את טענתם החלופית של המערערים בענין זכותם לשים ידם על יתרת המחיר החוזי המגיע, על פי טענתם, מהרוכשים למוכרים.
- אלא שכשם שלא היה מקום לקביעה שיפוטית בדבר התיישנות תביעת המוכרים כלפי הרוכשים ליתרת המחיר החוזי, כך אין גם מקום לטענה החלופית שהעלו המערערים בדבר זכותם לשים יד על יתרת המחיר המגיעה כאמור. שאלת החבות הכספית שנותרה לרוכשים כלפי המוכרים כלל לא הועמדה לדיון ולא התבררה במשפט. ממילא, אין המערערים יכולים להיבנות מהנחות עובדתיות ומשפטיות בדבר זכותם של המוכרים כלפי הרוכשים ליתרת המחיר החוזי שלא הוכרעה, הכפופה ממילא גם לטענות הגנה שלא נשמעו ולא הוכרעו.