טענת המערערים בדבר זכותם לשים יד על יתרת התמורה החוזית שטרם שולמה נדחית, אפוא, בד בבד עם ביטול קביעת בית המשפט קמא בענין התיישנותה של תביעת האחים חזן כלפי הרוכשים ליתרת המחיר החוזי שטרם שולמה, ככל שמגיעה יתרה כזו.
- לא מצאתי ממש גם בטענת המערערים בדבר שיהוי שנהגו הרוכשים בהגשת התובענה לבית המשפט. הרוכשים הגישו את התובענה לבית המשפט קמא כחצי שנה לאחר הטלת העיקול במאי 2006, והוצגו פעולות שונות בהם נקטו בהוצאה לפועל כבר החל בחודש אוגוסט 2006, ועד להגשת התובענה.
- על יסוד כל האמור, אין להתערב במסקנת בית משפט קמא לפיה דין טענת המערערים בדבר היות עיסקת המכר חוזה למראית עין להידחות, וכי דין בקשת הרוכשים להצהרה בדבר זכויותיהם בדירה להתקבל, בכפוף לביטול קביעת בית המשפט בענין התיישנות חבות הרוכשים כלפי המוכרים לשלם להם את יתרת התמורה החוזית שטרם שולמה, ככל שקיימת חבות כזו.
בקשת רשות הערעור
פירוט ההליכים הקודמים
- לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא (להלן: פסק הדין העיקרי), הגישו המבקשים אברהם חזן והשותפות בקשה לביטול פסק הדין על פי סעיף 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) מהטעם שלא זומנו להליך בתובענה העיקרית, ולא ידעו על פרטיו.
- בהחלטה מיום ה-18.3.2008, קבע בית המשפט קמא (כב' השופט א' ואגו), על יסוד ההנחה כי המבקשים לא הוזמנו כדין להליכים בתובענה העיקרית, כי יש לקבל את בקשת המבקשים בחלקה, באופן שפסק הדין יעמוד בתוקפו, בנתון לסייג כי קביעותיו לא תחייבנה את המבקשים כמעשה בית דין ביחסים שבינם לבין הרוכשים. עוד הובהר בהחלטה, כי המבקשים הוגדרו בתובענה כמשיבים פורמאליים, וההליך העיקרי לא נועד לברר את הפלוגתאות הכספיות בין המוכרים לקונים סביב מכר הדירה וההשלכות שיש לדבר על רישום הבעלות על שמם.
על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים בפנינו.
טיעוני המבקשים
- המבקשים אינם מסתפקים בקביעת בית המשפט בהחלטה לפיה פסק הדין העיקרי אינו מהווה מעשה בית דין כלפיהם, אלא טענתם היא כי יש לבטלו מעיקרו. חששם הוא כי אם הם יזמו הליך חדש לבירור השאלות הכספיות, יעלו הרוכשים טענת התיישנות כטענת הגנה, דבר שאין באפשרותם לעשות במסגרת הליך לסעד הצהרתי, שאותו הם עצמם יזמו. לטענתם, במסגרת הליך כזה, אילו הוזמנו כדין אליו, ניתן היה לברר גם את השאלות הכספיות העולות מההקשר החוזי, כאשר מבחינה דיונית הרוכשים הם התובעים והמוכרים הם הנתבעים, ובאופן כזה היה נמנע החשש מהעלאת טענת התיישנות על ידי הרוכשים. בהקשר זה גם נטען, כי אין להותיר על כנו את פסק הדין העיקרי, מאחר שהוא מכיר בזכויות הרוכשים לנכס בלא ששילמו את מלוא תמורתו, ובלא שהיה למבקשים יומם להעלות טענות בענין זה. בנסיבות אלה נטען, כי דין פסק הדין כולו להתבטל, ואין די בקביעה כי הוא לא יהווה מעשה בית דין כלפיהם.