המערערים הוסיפו, כי התמורה החוזית החלקית ששולמה בסך 350,000 ₪ מומנה כל כולה על ידי הלוואת הבנק נותן המשכנתא, והחזר כספי המשכנתא מומנו מכוח דמי השכירות, שנתקבלו מהשכרת הדירה, וכך יצא כי הרוכשים לא מימנו, ולו פרוטה, מכיסם בעבור רכישת הדירה. תרומתם היחידה לעיסקה התמצתה בנטילת ההלוואה מהבנק על שמם. מכלול סימני היכר אלה מעיד, כך על פי הטענה, כי מדובר בחוזה למראית עין שלא נתלוותה לו כוונה אמיתית להקנות זכויות בדירה לרוכשים, אלא להשאירן בידי האחים חזן. תכליתו האמיתית של החוזה היתה לאפשר לאחים חזן להשיג הלוואה מהבנק למשכנתאות בתנאים מטיבים הניתנים לזוג צעיר הרוכש דירה, ולהותיר את הזכויות בדירה בידם, תוך הברחתה מידי נושיהם, וכל זאת עשו באמצעות שיתוף פעולה עם קרוביהם.
ראיה נוספת לכך שהאחים חזן לא התכוונו להעביר את זכויותיהם בדירה לרוכשים מצאו המערערים במצג של עורך הדין מצאלווי, ששימש בא כוחם של האחים חזן, אשר הודה בכתב בפני כונס הנכסים שמונה לצורך מימוש הדירה כי היא נקיה משעבוד משכנתא, וכי לכן היא עשויה לכסות את מלוא החוב הפסוק, נשוא הליכי ההוצאה לפועל. על פי הטענה, יש לראות בדברים אלה משום הודאה של האחים חזן בקיום זכויותיהם בדירה, ובאי מתן ערך ומשקל על ידם לקיומו של חוזה המכר. אף הרוכשים עצמם לא הביעו כל ענין בדירה לאחר רכישתה, ולא המציאו הוכחות כי נהגו בה מנהג בעלים, וכן לא הוכח כי החזקה בפועל בדירה עברה לידם; הערת אזהרה לזכותם בדירה נרשמה לראשונה רק כעשר שנים לאחר ביצוע העיסקה; כן לא הובאו על ידי הרוכשים ראיות המצביעות על רישומם כמחזיקים בדירה בגופים מספקי השירותים למיניהם לרבות ועד הבית; לא הוכח כי ניתן יפוי כח בלתי חוזר לרישום זכויותיהם בדירה במירשם, וכן לא הוצגו הסכמי שכירות שנערכו מטעמם של הרוכשים. הימנעות הרוכשים מלהציג את מכלול הראיות הללו שנמצאו בשליטתם הבלעדית, אומרת דרשני, כך לטענת המערערים.
לאור כל אלה, טוענים המערערים, מאזן ההסתברויות במקרה זה נוטה למסקנה כי העיסקה אינה אמיתית אלא למראית עין בלבד, וטעה בית המשפט קמא כאשר הטיל על המערערים נטל הוכחה כבד במיוחד שאין לו הצדקה בנסיבות הענין.
- אשר לטענה החלופית, נטען על ידי המערערים, כי גם אם אין מדובר בחוזה למראית עין, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי המערערים אינם זכאים לשים יד, במסגרת הליך זה, על יתרת התמורה החוזית שהרוכשים נותרו חייבים למוכרים, וזאת בין באמצעות מימוש הדירה, ובין במישרין כלפי הרוכשים. לטענתם, בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי התביעה ליתרת התשלום התיישנה, שכן טענת התיישנות היא טענת הגנה אפשרית מפי הרוכשים כנתבעים כלפי המוכרים כתובעים, ואין להעלותה ולהכריע בה במסגרת הליך שבו הרוכשים משמשים תובעים. על פי הטענה, המערערים עומדים בנעלי האחים חזן, ורשאים לפעול במסגרת סעיף 4 לחוזה המכר, המתנה את העברת הזכויות בדירה לידי הרוכשים בתשלום מלוא התמורה. כן נטען, כי כפי שמכח סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) "ידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב", כך גם המערערים רשאים להיכנס בנעלי המוכרים, כדי לממש את חובם הפסוק כלפי האחים חזן מיתרת התמורה החוזית המגיעה להם על פי חוזה המכר.
- לבסוף, טוענים המערערים לשיהוי תובענת הרוכשים לבית המשפט. לטענתם, על אף היות הרוכשים מודעים לצו העיקול שהוטל, הם לא נקטו בצעד אופרטיבי כלשהו למימוש זכויותיהם על פי חוזה המכר במשך זמן רב.