בנסיבות אלו אין כל בסיס משפטי לטענה לפיה הנתבעת 1 ממשיכה להיות ערבה להתחייבויות שנוצרו מעבר לתקופת השכירות שהגיעה לסיומה ע”פ הסכם השכירות השני.
- מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה יש הצדקה מלאה לדרוש מבעל נכס, ללא כל קשר לגילו ונסיבותיו האישיות, להקפיד על וודאות בעניין זה.
הנכס הוא של בעל הנכס. הוא גם בעל האינטרס העיקרי.
- באשר לשיק: כאמור שוכנעתי די הצורך כי השיק אכן נמסר במעמד חתימת המסמך מיום 22.08.2010.
- אניח לצורך הדיון כי התוספת בכתב יד על גבי המסמך האמור כתובה גם במקור. כתב היד מציין באופן מפורש כי השיק נמסר “להבטחת תשלומים שוטפים לשכירות חודשית עבור 11 חודשי שכירות”.
- התובע אינו טוען כי דמי השכירות בגין שנת השכירות שהגיעה לסיומה ביום 31.08.2011 לא שולמו. יכול והם לא שולמו במועדם בתקופת השכירות אולם בסופו של יום הם שולמו והם לא נתבעים.
- בנסיבות אלו לא מצאתי כל סיבה בשלה יש הצדקה לחייב את הנתבעת 1 לפרוע שיק אשר החיובים שהוא נועד להבטיח כבר נפרעו.
שיק, ובכלל זה השיק נושא התובענה, אינו ניתן בחלל ריק. שיק תמיד קשור לעסקה מסוימת. חייבת להיות מאחוריו התחייבות כלשהיא קיימת או עתידה לבוא.
ובענייננו ההתחייבות היא ברורה: להבטיח תשלום של 11 חודשי שכירות שמגיעים לסיומם ביום 31.08.2011.
לא הייתה שום וודאות כי יחסי השכירות יימשכו מעבר למועד זה והנתבעת 1 לא יכולה הייתה להניח כי השיק האמור ישמש גם להבטחת דמי שכירות מעבר לאותו תאריך שננקב במסמך שבמעמד חתימתו ניתן השיק.
- בנסיבות בהן אין כל טענה לחוב בגין דמי שכירות בגין התקופה שהגיעה לסיומה ביום 31.08.2011 אין עוד תוקף לשיק והנתבעת 1 אינה חייבת לפרוע אותו.
לפיכך, תביעתו השטרית של התובע כנגד הנתבעת 1 בקשר עם השיק נדחית.
- באשר לשטר החוב: אין חולק כי שטר החוב ניתן במעמד חתימת הסכם השכירות הראשון. ס’ 13 להסכם השכירות הראשון קובע כי הביטחונות, ובכלל זה שטר החוב, ניתנים “להבטחת ביצוע התחייבויותיו של השוכר על פי הסכם זה, במיוחד תשלום התשלומים על ידו ופינוי המושכר במועד ועל פי הסכם זה…”.
- נבחן את לשונו של ההסכם. הביטוי “על פי הסכם זה” חוזר פעמיים ודי בכך כדי ללמדנו שהכוונה היא להבטחת ההתחייבויות על פי ההסכם ורק על פיו.
אין חולק אמנם כי הסכם השכירות הראשון הוארך מעת לעת עד ליום 31.08.2013 אולם הנתבעת 1 לא הייתה צד לאותן הארכות והיא לא נתנה הסכמתה להמשיך ולערוב להתחייבויות שנוצרו לאחר שתמה תקופת השכירות ע”פ הסכם השכירות השני.
- יש אמנם קושי בכך כי שטר החוב אינו מציין כי התמורה ניתנה ע”פ הסכם השכירות הראשון והוא נוקב במינוח כללי יותר. עם זאת, לא הוכח כי הנתבעת 1 נתנה הסכמתה מראש כי ערבותה ע”פ שטר החוב תמשיך לחול כל עוד שוכרים הנתבע 2 ורעייתו את הדירה.
- כאמור מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להטיל על המשכיר, בענייננו התובע, את החובה להקפיד על ניסוחו של ההסכם ולהקפיד, בכלל זה, גם על וודאות ביחס לתוכנה של הערבות. התובע לא יכול היה להניח כי הנתבעת 1, שהיא אמנם אמו של הנתבע 2 ומן הסתם רוצה בטובתו, מעוניינת להמשיך להיות ערבה.
ואם רצה התובע כי ערבותה של הנתבעת 1, שבה ראה “גורם אחראי”, תמשיך לחול גם מעבר להסכם השכירות השני היה עליו לקבל את הסכמתה המפורשת. הסכמה כזו לא ניתנה.
- לפיכך, תביעתו של התובע כנגד הנתבעת 1 בקשר עם שטר החוב נדחית.
טענתו של התובע להפרת הסכם השכירות
- אין חולק כי בהתאם להסכם השכירות האחרון הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31.08.2013.
- עיון בהסכם השכירות האחרון מעיד בבירור כי תוכנו של מסמך זה שונה מתוכנם של המסמכים שקדמו לו ואשר עניינם היה גם הוא חידוש תקופת השכירות.
במסמך זה, להבדיל מקודמיו, נכללה הוראה מפורשת ביחס להארכת תקופת השכירות מעבר לתאריך של 31.08.2013.
- הצדדים קבעו כי “במידה והשוכרים יחפצו בעתיד בהארכה נוספת של תקופת השכירות, הם מתחייבים להודיע על כך בכתב חודשיים מראש…שאם לא כן ההסכם לא יוארך יותר”. הסעיף לא הגיע לסיומו במילים או ולאחריהן הוסיפו הצדדים תנאי ברור ולפיו “בכל מקרה, כל הארכה נוספת של תקופת השכירות נתונה לשקול דעתו הבלעדי של המשכיר…” ונקבעו גם דמי השכירות לתקופה הנוספת, אשר כאמור תלויה בהסכמתו של התובע.
- אף כי ניתן היה לנסח באופן ברור יותר את המשפט הנוגע להסכמתו של התובע ולהבהיר כי היא מתייחסת באופן מפורש להארכה שמעבר ליום 31.08.2013 ולא לתקופה שלאחריה הרי שלא זו בלבד שהנתבע 2 לא טען לעניין זה אלא גם שהעובדה כי הצדדים הסכימו על דמי שכירות לשנת 2013-2014 מחייבת את הפרשנות הברורה לפיה התנאי של קבלת הסכמתו של התובע להארכת תקופת השכירות מתייחס להארכה מעבר ליום 31.08.2013.
- לכתבי הטענות צירף התובע חלופת מסרונים בין בתו לבין הנתבע 2. עיון בחלופת המסרונים מעידה בבירור כי בין הצדדים עלה עניין הארכת הסכם השכירות מעבר ליום 31.08.2013.
- ביום 22.08.2013 פנתה בתו של התובע לנתבע 2 בעניין זה וביום שלמחרת הוא השיב לה “דיברתי עם רפי אני מחכה שהדס (רעייתו - א.ה.) תחזור מהעבודה וניכנס אליו”. נדמה היה לרגע כי העניינים “מסתדרים”.
אולם אז הגיעה הודעתו של הנתבע 2 מיום 27.08.2013 ולפיה הנתבעת 1 לא רוצה לתת לו שיקים שלה והוא הציע לתובע שיקים שלו. בחלוף מספר דקות השיבה בתו של התובע לנתבע 2 במסרון משלה ודחתה את ההצעה.