בענייננו יש לדחות את הטענה כי ההסדרים הכובלים שהנאשמים היו צד להם חוסים תחת סייג זוטי דברים. עסקינן בהסדרי תיאום מחירים אופקיים, בין מתחרים, בלא כל הצדקה או תכלית לגיטימית, לתיאום הצעות מחיר שהוגשו במסגרת הליכי בל"מ ובכלל זה של גופים ציבוריים - בעיקר התערעור אזרחי שהיא חברה ממשלתית אך גם של מפ"י - מאחורי גבם ובלא ידיעתם של המזמינים, בהיקפים כספיים משמעותיים, על הפגיעה האפשרית שיכולה לעלות מכך. כך הם פני הדברים ביחס לכל הסדר תיאום בפני עצמו. כך אף ביתר שאת כשמביאים בחשבון את התמונה הכוללת על השיטתיות העולה ממנה. טענות ההגנה ביחס להבדלים כאלה ואחרים בין ענייננו לעובדות שנתבררו בעניין אריאל אין בהן כדי להצדיק מסקנה שונה בכל הנוגע לתחולת הסייג של זוטי דברים. גם לגופן הטענות אינן משכנעות. הטענה כאילו הספקים-הנאשמים לא יכלו לבקש פטור להסדרים מאת הממונה על התחרות בשל הפטור שניתן ליבמ אינה ברורה (מעבר לכך שלא נתמכה בראיות). הספקים הסתירו את הסדרי התיאום מהתערעור אזרחי ויתר המזמינים. הם פעלו מאחורי גבם. כפי שהיה בעניין אריאל הספקים בחרו שלא לפנות לרשות התחרות "מטעמים השמורים עמם [ש]אין קושי לעמוד עליהם" (שם בפסקה 29) ובהעדר כל הצדקה לגיטימית לתיאומי המחירים. אף אין לקבל את הטענה כי לא הייתה פגיעה או היתכנות לפגיעה בתחרות ובקופה הציבורית (וראינו לעיל כי מהעדויות, לרבות של הנאשמים, עלה כי הצעות אמת מתחרות יכולות היו להיטיב עם המזמין ולהביא להורדת מחיר ההתקשרות עמו). הטענה כי ספק שהגיש הצעה גבוהה בתיאום לא קיבל על כך תמורה מתעלמת מהתמונה הכללית בדבר התנהלות הספקים ומההדדיות שעולה ממנה, ובכלל זה מהתיאום הכללי של פרויקטים בתערעור אזרחי נושא האישום הראשון ומכך שבמקרים אחרים היה זה דווקא הספק האמור שזכה על בסיס הצעות מתואמות גבוהות שהגישו האחרים (וראו, רק לשם הדוגמא את ת/388, שנדון בפסקאות 635, 667 ו-672 לעיל, על העולה מכך).
- נוכח האמור יש לדחות את טענות ההגנה הן באשר לתחולת החזקות החלוטות הן ביחס לסייג זוטי הדברים.
- תקיפה חוקתית? - בשולי סיכומיהם ביקשו ווי ואושרי, כטענה חלופית אחרונה, לתקוף את החזקה החלוטה הקבועה בס' 2(ב) לחוק התחרות תקיפה חוקתית ולהורות על ביטולה גם ביחס להסדרים אופקיים. נטען כי החזקה החלוטה אינה עומדת במבחני פסקת ההגבלה ומבחן המידתיות הנדרש (ס' 632-630 לסיכומים).
הטענות הועלו באורח כללי ובלא פירוט ממשי. כפי שנפסק לא אחת "אין די בטענה כללית לפגיעה בזכויות חוקתיות כדי לבסס עתירה המבקשת לבטל הוראת חוק ... טענה לפגיעה חוקתית אינה יכולה להישמע בעלמא, אלא יש לבססה כדבעי, תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית" (למשל, בית דין גבוה לצדק 8568/19 אני ואתה מפלגת העם הישראלית נ' כנסת ישראל בפסקה 7 לפסק דינו של כבוד השופט מ' מזוז 22.1.20)); בית דין גבוה לצדק 7194/21 עו"ד סיבוני נ' הוועדה הציבורית לגיבוש רשימת נאמנים-יחידים בפסקה 19 לפסק דינו של כבוד השופט ד' מינץ (23.1.22)). די בכך שלא הוצגו טיעון ובחינה חוקתיים סדורים כנדרש כדי להצדיק את דחיית הטענה. בנוסף, הנאשמים אינם מתמודדים באורח ממשי עם סעיף שמירת הדינים שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מעבר לכך, הם אינם מתמודדים עם פסיקת בית המשפט העליון שעמדה על תכליתן של החזקות החלוטות שיש בהן כדי לקדם את הוודאות המשפטית ואת רמת ההרתעה של החוק, במטרה לצמצם גם את היקף הבירור הנדרש ולחסוך זמן שיפוטי (מכלל רבים, עניין וול בפסקה פה). טעמים אלה נכונים וראויים בוודאי בהסדרי תיאום מחיר אופקיים שנעשו מאחורי גבו של המזמין ושאין בצדם כל תכלית לגיטימית או טעם פרו-תחרותי.