(א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים.
בחוזה פאושלי גלומה הסכמה לפיה במידה וקיים פער בין השטח עליו סוכם לבין השטח בפועל לא תהיה למשלם עילת תביעה בגין התעשרות שלא כדין. ואולם: ניתוח זה מתבסס על ההנחה שהצדדים היו תמי לב בעת המשא ומתן לקראת ההתקשרות, ושהעמותה לא הסתירה מידע לגבי שטחם האמיתי של הבתים. שונה הדבר אם יוכח כי היתה הטעייה מכוונת מצד עורכי החוזה, או שלקבלן לא היתה דרך לבדוק או להעריך את נכונות הנתונים בדבר שטח הדירות, שאז הקבלן זכאי לכאורה להשבה. כך כותב גם פרופסור פרידמן בספרו:
"נראה כי העובדה שהיה למשלם ספק מסויים בדבר המצב העובדתי, או שהוא היה ער לאפשרות היפותטית כי העובדות עשויות להיות שונות, אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע השבה [...] קשה יותר השאלה כאשר היו למשלם ספיקות משמעותיים ביחס לנתונים והוא החליט לוותר על הבירור, ולשלם. במקרה כזה יש הגורסים שהוא קיבל על עצמו את הסיכון ביחס לנתונים שמדובר בהם, ולפיכך אין לזכותו בהשבה. כלל זה לא יחול, אם פעל המקבל שלא בתום לב (במרמה או תוך העלמת עובדות שהיה עליו לגלותן)."
(דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 827-828 (מהדורה שניה, 1998)).
עמדה דומה ניתן למצוא ב- Restatement (second) of the Law of Restitution:
- 11.
- A person is not entitled to rescind a transaction with another if, by way of compromise or otherwise, he agreed with the other to assume, or intended to assume, the risk of a mistake for which otherwise he would be entitled to rescission and consequent restitution.
ובהערות לסעיף זה מבואר:
- final settlement. The parties to a transaction in which a benefit has been conferred may agree that the transaction is to be final and that it is not to be affected by a mistake. Such an agreement is effective if the person giving the things or services is of full capacity and has not been defrauded or coerced into making the agreement […].
הרציונאל העומד בבסיס גישה זו הוא אותו רציונאל העומד בבסיס סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי טעות שהיא כולה בכדאיותה של עסקה אינה פגם המהווה עילה לביטולו של החוזה (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס, פ"ד נא(1) 577, 594-595 (1997)).