ההלוואה
בל ילין התובע, כי בו האָשם, לזמן הרב שהושחת בעניין זה.
לא יכול התובע "לרחוץ בנקיון כפיו" ולטעון כי ברור שזו הלוואה ואין חולק כי היא כזו – שהרי עמד והסביר לדירקטוריון כי למעשה "בתקופת שהותו במנהטן שכרו לא עודכן והיה חייב למשוך כספים נוספים באישור החברה... ומשיכות אלה נרשמו לחובתו כהלוואה. בנוסף, ההלוואה נוּפחה ע"י זה שהחוב היה צמוד למדד והאינפלציה העלתה את הסכום לסכום שבו היום" (כך בנספח ט"ז לתצהיר התובע). משמע, מהסברו זה ברור כי טוען התובע למעשה כי עסקינן במשיכות שמשך, מששכרו לא עודכן, והכל בתקופה שהיה במנהטן (קרי: בסוף שנות ה- 80)!
בפועל, קשה לבחון את נסיבות קבלת ההלוואות במהלך השנים, ולוּ משום שבפנינו יש רק את התובע. לא נסמכנו על עדותו של עלס בהקשר זה ולא רק לאור קביעתנו להלן (למהימנות עדותו) אלא גם ובעיקר משום שקשה היה לקבל דברי שניהם בהעדר ראיות ברורות, מסמכים מזמן אמת, שיוכיחו הנתינה, נסיבותיה ועיגונה ההסכמי, מעבר למסמכים שנזכרו בהכרעתנו. כך גם לא מצאנו אשרור הסכם העבודה בדירקטוריון והעיקר, אשור ההלוואות שניתנו מעת לעת (ואין בפנינו, משום מה, מתי וכמה ניתן בכל עת). בפועל, אף אין לדעת כיצד הגיעו הדברים לכך שביוני 98 הגיעה יתרת חובו של התובע לסך של "כ-480,00 $" כטענתו בתביעה.
כך גם אין בפנינו (והנטל על התובע) די כדי להוכיח כי כל הלוואותיו, למעט הסך הנטען, הושבו, או מתי כך ארע, או באיזה אופן הושבו על ידו.
ובהקשר זה ראוי להזכיר שוב, כי לצערנו, עולה כי שנים לא מעט פעלה הנתבעת, תחת נהולו של התובע, כאשר אין היא מנוהלת כחברה נסחרת ומחמת הזהירות אין הדברים צריכים עוד פרוש.
טענת התובע לפיה הדירקטוריון אישר (בעבר) משיכות כספים על ידו – לא הוכחה על ידו כדבעי.
"רֵיחו" (מקורו) של כסף זה פחות רלוונטי, הגם שהטענה מטילה דופי בתפקוד התובע, שעשה בנתבעת כבשלו – ודאי מול הסבריו הוא לדירקטוריון 28.6.98 (במאמר מוסגר, נציין כי ככל שכך טען – לא יכולה לעמוד לו תביעתו להצמדת שכר).
ואם נפנה להקלטה ואם נקבל כי הייתה החלטה על תנאי הפרישה טרם הסבר התובע על ההלוואה (קרי: עמ' 33 - רישא 36) – הרי הסבר התובע (עמ' 37-8) מפנה לאותן שנים שחי בניו יורק (לדבריו: כמובן בהתאם להחלטת הדירקטוריון) לא עודכן (הועלה) השכר ונשאר 5,000$ לחודש, כשהחברה גדלה במהלך שנתיים שם, כמובן, לא ניתן לחיות על 3,000$ לחודש במנהטן, או משהו כזה, הוחלט עם הדירקטוריון, קרי כמה שתוכל, תקבל כהלוואה וכל שנה מתוך ניסיון להתאים לציפיות הבורסה, במקום לחסל ההלוואה היא צמחה וצמחה. הדירקטוריון יכול היה לפתור זאת עד ששונה החוק בארץ ומ- 93' צריכה האסיפה הכללית של בעלי המניות לאשר. כן גדל החוב בשל האינפלציה בישראל.