אין גם לשכוח כי כעולה מנספח B לברג (מכתב שנכתב בטרם נכנסה כבעלת מניות) לפיו ב- 9.6.97 התחייבה הורשאם כלפי התובע לבצע כל נסיון /מאמץ סביר כדי שהנתבעת תסכים שההלוואה שקיבל תוחזר במהלך 5 שנים, בהם התובע יפוצה/ישולם לו ע"י הנתבעת בנוסף לשכרו ותגמולים אחרים, סכומים שיאפשרו לו לשלם ההלוואה, כשראדא תבחן הדרך המיסויית המתאימה ביותר לכך.
ניתן להסיק איפוא כי פרטי ההסכם שהכין התובע מראש, כמו גם מסקנת הדירקטוריון באותה עת, הונחו על בסיס התחייבות זו, שאיננה לויתור אלא להשגת פתרון (במהלך 5 שנים). קשה להתעלם מההלימה במונחים, גם מונחי הזמן (בין התחייבות הורשאם לנאמר בתשקיף)!
בהתאם לאמור בהמשך נספח B (סעיף 4 שם) גם צויין בתשקיף מ- 9/98 כמפורט לעיל (ח' לתובע).
משמע, ממכלול האמור עולה כי הדירקטוריון הסכים לכאורה, על מציאת פתרון להלוואה ולמשמעות המיסויית לה.
בהחלטת דירקטוריון מ- 8.11.98 (מה' לתובע, עמ' 8) נקבע כי ההלוואה שרשומה כחוב של התובע בספרי הנתבעת תטופל במלואה כהלוואה, לא תמָחל ולא תטופל באיזשהו היבט כשכר המגיע לו והיא תושב במלואה ע"י התובע.
ראוי לציין כי התובע לא עתר לשחרורו מההלוואה או לגילומה מכח הסכם העבודה.
למען הסר ספק נציין כי בהסכם העבודה נקבע כי הנתבעת תגלם זכויות שונות (שכר, בונוס ו"אפילו", טלפון – אך לא נקבע כי ההלוואה תגולם. בהתאם, שוכנענו כי לא לכך כיוונו הצדדים במהלך יחסי העבודה, שאחרת לא נדרשו, מעת לעת, אישורי התובע ליתרת חובו וסכומי ההחזר!
המחאת הזכות
ב- 23.3.92 כתב התובע לדירקטוריון כהאי לישנא:
"הנדון: פצויים וימי חופשה - חיים ניסנזון.
הריני חוזר על אישורי והתחייבותי משנים קודמות כדלקמן:
ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ (להלן: "ראדא") איננה חייבת לי פיצויים וימי חופשה בגין תקופת עבודתי בחברה עד היום.
למען הסדר הטוב ולמען הסר ספקות להלן מס' הבהרות:
- ויתרתי על כל הזכויות בגין פצויים וחופשה המגיעים לי בהתאם
לחוזה עבודתי עם החברה.
- המחיתי את זכויותי בכספי הפיצויים והחופשה המגיעים לי, לפי החוק, לחברה. כלומר, כל הזכויות לפיצויים ולחופשה, לפי החוק, שייכים לחברה בהתאם להמחאת זכות זו."
(כל ההדגשות הוספו; לעיל ולהלן: "המחאת הזכות").
בפרוטוקול דירקטוריון מאותו יום (23.3.92, תאריך שהושאר ריק בהדפסה והוסף בכתב יד; משמע, מדובר בצעד מתוכנן וידוע מראש שהדירקטוריון המתין לו) נרשם: