לפנינו המחאת זכות לנתבעת – משמע, התובע לא רק ויתר, אלא אף קיבל הזכות הנקובה והעביר אותה לטובת החברה, לזְכוּתה, כתקבול/תשלום!
אין בפנינו רק אמירה כללית/סתמית אלא, העלאה ע"ג הכתב של התחייבות קודמת לכל התקופה עד אז (כ- 12 שנה!), אותה מצא לפרט ולהבהיר, למען הסר ספקות (משלא נעשתה בכתב קודם לכן). יתר על כן, המחאת זכות זו נתקבלה/אושרה בהחלטת הדירקטוריון.
הנה כי כן, משאין בפנינו כי הנתבעת ויתרה או סירבה לקבל המחאת הזכות שעפ"י התחייבותו זו, מאליו ברי כי לא היה זכאי התובע לשחרור הכספים שבביטוח המנהלים, ככל שמתייחסים הם לתקופה שעד 23.3.92 ואף לא לפיצויי הפיטורין שעפ"י החוק עד למועד זה. זאת יש לזכור – לתובע לא קמה זכות לפ"פ עפ"י החוק, לא לעת המחאת הזכות ואף לא לעת סיים יחסי העבודה!
ברי איפוא, כי לכל התקופה עד מועד הפסקת העבודה (4/92-6/98) מלוא הזכאות האפשרית לתובע לפ"פ עמדה לכל היותר ע"ס של 369,000 ₪ בלבד (בשים לב לשכר הקובע, כאמור להלן).
בשחרור פ"פ בבִטוח המנהלים קיבל איפוא התובע, סכום כמעט כפול ממלוא "זכאותו" ליום הפסקת העבודה.
בתצהירו מציין התובע כי בישיבת הדירקטוריון מ-28.6.98 פרט את תנאי פרישתו, "שכללו בעיקרם תשלום פיצויי הפיטורים בגין שנות עבודתי בחברה, שחלקם הארי צבור בפוליסות ביטוח המנהלים שלי..." ולאחר שהדירקטוריון אישר בקשותיו, עלס הסביר כי בקשתו לקבל רק 100% פיצויי פיטורים היא סבירה (שכן יש שמאשרים 200% - 400%).
אין בתצהירו – ולוּ ברמז – אמירה שלו ולפיה הפנה את הדירקטוריון לכך כי בפועל אין עומדת לו זכות לחופשה ולפ"פ (ובכלל זה לשחרור ביטוח המנהלים), לכל תקופת העבודה שעד 3/92!
כך, גם בתארו את הסכם הפרישה כ- "תנאים שגרתיים ומקובלים שאינם חורגים מהמקובל בחברות מסוגה של ראדא: פיצויי פיטורים של 100% בלבד ושחרור פוליסות ביטוח מנהלים..." גם אז, לא מצא להתייחס להמחאת הזכות!
בנסיבות אלה, הגדרתו את בקשותיו בפרישתו כ "צנועות", כ- "תנאים שגרתיים ומקובלים, שאינם חורגים מהמקובל", "חבילת תנאי פרישה סבירה, אם לא למטה מכך", "הסכם הפרישה שלי היה בתנאי שוק ואף למטה מכך.... הכולל בעיקרו 100% פיצויי פיטורים בלבד... הינו הסכם מקובל, ואף למטה מכך..." – אין בהם, מעבר להאדרה עצמית – דבר. ודאי אין בהם תום לב או נאמנות כמתחייב ממנכ"ל/ דירקטור ויו"ר דירקטוריון (גם אם עד שנה קודם לכן) – ולטעמנו, כמתחייב מעובד גם זוטר בהרבה!!