אין כל חשיבות בעינינו בהקשר זה לשאלה אם מדובר בדרישה סבירה (שלו) או בתנאי סביר (או פחות מכך) בהסכם הפרישה – העיקר הוא אם נהג התובע כחובתו, בנאמנות, בתום לב, בהגינות, האם גילה כל העובדות, כמתחייב.
לא נוכל גם להתעלם מכך כי גם בתצהירו לא מצא לטעון ולוּ למצער, כי "לא זכר" קיומה של התחייבותו (כמנכ"ל) או החלטת הדירקטוריון (עליה חתום הוא כיו"ר)! (ובהקשר זה, לא נחה דעתנו,לומר המעט, מהתעלמותו מהמחאת הזכות בכתב תביעתו, שלא לומר מבקשתו לצו מניעה זמני!!)
למצער, גם בישיבתו עם עלס לנסוח הסכם הפרישה בכתב – לא העלה כל טענה בהקשר זה!
מניחים אנו את עלס בחזקתו כעו"ד (העוסק גם בדיני עבודה, כבתצהיר התובע) כי לוּ ידע על כך, היה יודע מה נכון לעשות.
הנה כי כן – קובעים אנו כי הוכח בפנינו וכך שוכנענו, כי התובע הִטעה ובמוּדע את דירקטוריון הנתבעת, בכך שלא גילה והסתיר העובדות הרלוונטיות טרם הדיון בתנאי פרישתו. מדובר למצער, במצג שוא שהציג התובע בפני הדירקטוריון! למצער, לא גילה עובדות מהותיות לדירקטוריון, כדי הטעיה.
נוסיף ונבהיר כי טענתו לפיה, כביכול, נולדה המחאת הזכות מתוך דרישת רו"ח של הנתבעת "לקבל רזרבה נוספת" – היא טענה סתומה, שלא הוּכחה כדבעי בפנינו ולא שוכנענו בקיומה!
עוד נוסיף ונציין כי קביעתנו כי בהטעייה עסקינן, מתחזקת דוקא נוכח דבריו בפרוטוקול (נספח טו' לתצהירו, עמ. 31 שורות 9-10) – דוקא אזכור של חלק מזכויותיו בעבר (לענין האופציות) מדגישה את אי גילויו את המחאת הזכות! כך גם "אי הנעימות" שציין כלפי הורשאם (עפ"י התחייבותו הכתובה ויחסיו עם הווארד), עת ביקש סיוע בפתרונה מצ'אן וברג.
מתמצית עדותו של עלס (בבקשת התובע לזימונו) עולה כי התובע היה עֵר לטענת הטעייה/מצגי שווא שלו בישיבת הדירקטוריון מ-28.6.98. ואולם, עלס לא היה מעורב בהמחאת הזכות ומשכך, לא יכול היה לדעת על קיומה של זו.
נוסיף ונאמר כי העובדה שגרינברג או זינגר חתמו כדירקטורים על החלטת הדירקטוריון מ-23.3.92 – אין בה לאיין קביעתנו ביחס לתובע ואין בה כדי הטלת "חבות" בגין כך על הנתבעת. ודאי כך, כשעלס מפליג בהסבר (כשהתובע נוכח) מדוע עסקינן בתנאים סבירים הן לאור תרומתו ארוכת השנים והן לאור המקובל לאדם במעמדו – גם אז לא נמצא לו לתובע, משום מה, להאיר את עיני כל הדירקטורים ולידעם/שמא, להזכירם קיומה של אותה המחאת זכות!
אין חולק כי הדירקטורים מוחזקים כיודעים כל החלטות דירקטוריון שהיו ובכללן אף החלטת הדירקטוריון מ- 3.92. אין בכך, כך לטעמנו, כדי להסיר מהתובע, ולוּ כחוט השערה, מהרְבב הכבד שדבק בו כאמור. ועתה נדרשים אנו לענין מהותי נוסף: