ובאשר לטענת התובע להצמדת שכרו למדד – משייחדו לכך הצדדים פלוגתא נפרדת ומשמשמעות לטענה זו לקביעת השכר הקובע, כך יקבע להלן.
ב. הפרשי שכר בגין אי הצמדה למדד
פרטנו לעיל טענות הצדדים בהקשר זה.
הנתבע בתצהירו טען (עפ"י יעוץ משפטי שקיבלה הנתבעת) כי בהתנהגותו ויתר התובע ויתור תקף ומלא על הפרשי השכר ושינה בפועל את הסכם העבודה עמו. עוד נטען כי כמנכ"ל, היה התובע אחראי על המנגנון המסדיר ענייני הכספים בנתבעת ואם מנגנון זה לא פעל – בל ילין.
עוד נטען בסיכומי הנתבעים:
"ניסנזון היה מנכ"ל, נשיא ויו"ר דירקטוריון של ראדא, הוא לא היה עובד זוטר, לא במפעל, ולא היה מנהל מפעל ולא סמנכ"ל. הוא היה המנכ"ל, דירקטור ויו"ר הדירקטוריון. הוא גם במידה רבה מאוד, היה בעל שליטה בראדא, בהתחשב באחזקות שהיו לו בחברה. אז הבא(הבה) לא נזלזל לא באינטליגנציה שלו, ולא ביכולת שלו לתקן עיוותים, אם יש. ניסנזון לא מחה בשום דרך, על כך שהשכר שלו לא עודכן, לא בפני הדירקטוריון, לא בפני פררה, לא בפני אף אחד. במשך 9 שנים הוא שתק, ואת הדבר הזה הוא אפילו לא העלה בהסכם הפרישה, שחזקה על ניסנזון שהוא התכונן טוב מאוד, והכין את הסכם הפרישה.... ואם הוא היה חושב שמגיעים לו הסכמי שכר, חזקה עליו שהוא היה מבקש אותם".
התובע, כלכלן בהשכלתו ומנהל עסקים, שימש כמנכ"ל במשך כ- 18 שנה עד להתפטרותו, כשקודם לכן התפטר מהיותו דירקטור (ספטמבר 97) ומתפקידו כיו"ר דירקטוריון (תחילת 1997).
בתוקף תפקידיו וכישוריו מודע היה היטב לכל פרט ופרט בהתנהלותה הכספית של הנתבעת, ודאי באשר לתנאיו-הוא.
כך, אם עסקינן בהסכמה "מחודשת"/בויתור/ באי עמידה על הזכות בהסכם העבודה – מדובר במצב ברור, שהתובע היה מודע לו היטב והסכים לו במהלך שנות עבודתו.
התובע חתום על דיווחים ל- sec והעיקר לטעמנו, על אותן יתרות להלוואותיו מהנתבעת. בכל עת נתונה היה התובע ער לזכויותיו/חובותיו כעובד הנתבעת. כך גם חזר וטען כי מספר פעמים הועלה ענין הצורך לעגן ויתור על ההלוואה והוא הותיר זאת לזמנים אחרים – משמע, בכל עת היה ער הן לתנאיו והן לויתוריו(!) – אך לא כך טען לגבי עדכון שכרו.
כך גם, אין לשכוח כי במסגרת הטענות שהעלה טען כי מטענות הנתבעת עולה כי יתרת חובו גדלה באופן מלאכותי, משנוספו לה סכומים בגין איזון מט"ח-ש"ח וכי בתקופות מסויימות האינפלציה (מדד) היתה בשיעורים גבוהים.