משהיה ער לַשוני בזמן אמת – אין לשמוע טענתו עתה, לאחר סיום יחסי העבודה. הגם שתביעתו מתייחסת ל- 7 שנים אחרונות, בגין "מחדל החברה" (סע' 224.7 לתצהירו) ותוך עתירה (תמוהה לכשעצמה) לפצויי הלנת שכר להפרשים המתייחסים לשנה האחרונה – עסקינן לטעמנו, בשכר ששולם עפ"י המוסכם בהתנהגות בין הצדדים ועפ"י התנהלותם מדעת (ודאי התובע), במהלך השנים שמהסכם העבודה ואילך. יש להוסיף כי הנה"ח של הנתבעת ערכה פעולות התאמה חשבונאיות המתחייבות משינויים בערך השקל וערך הדולר, הנ"ח שהתנהלה "כמערכת רב מטבעית ברישום השוטף" (סע' 194 -197 שם) (כך גם במסמכים עליהם חתום התובע) – ממילא, לא היה כל קושי להצמדת שכרו מחודש לחודש, ודאי כשההתחשבנות נערכת בבסיסה בדולר.
לכך נוסיף כי עסקינן בהסכם שנחתם בתחולה ובהתייחסות להעסקתו מתחילתה (9 שנים קודם) ובהעדר אינדיקציה להצמדה למדד בסמיכות להסכם העבודה – הוכח בפנינו כי משלב מסויים לא פעלו הצדדים עפ"י סעיף זה שבהסכם העבודה, וכי בפועל שינו הסכם העבודה בהתנהגותם. עוד נזכיר כי פערי השכר בין שכרו ברוטו לשכר המוצמד – אינם כה גבוהים (כ-6%).
בקביעתנו לא נעלם מעינינו כי התובע אינו מסביר הכיצד נולדה תביעה זו רק לאחר סיום יחסי העבודה (הכיצד אין לה ביטוי כתוב וברור במהלך עבודתו) ואף לא הכיצד לא העלה "זכות"/"תנאי" זה במסגרת התנאים שדרש לפרישתו(!) – ודי לנו גם בכך.
למען הזהירות נוסיף – ודאי לא היה מקום לעתירה לפיצויי הלנה בגין רכיב זה, משלא הוכח בפנינו כי בזמן אמת סבר התובע כי זכאי הוא להצמדה כאמור או להפרשי שכר בגין אי ביצועה ומשכך, בהתנהגותו שכנע אותנו כי אינו זכאי להפרשי שכר, ודאי לא להלנת שכר בגינם. די אם נציין כי ודאי עסקינן במחלוקת של ממש.
הנה כי כן, דוחים אנו עתירת התובע ברכיב זה.
ג. פדיון חופשה
בתביעתו עתר התובע ל-90 ימי חופשה ל-3 שנות עבודתו האחרונות (בשל הוראות החוק לענין התיישנות ותוך טענת עובדה כי במהלכן לא יצא כלל לחופשה).
בתצהירו הקטין עתירתו ל- 60 יום בלבד, תוך שנסמך הוא על כרטסת שצרפה הנתבעת להגנתה, ממנה עולה כי נפדו ימי החופשה של שנת 1996. משמע, עתירתו היא לחופשה צבורה בשנתיים האחרונות. לכך הוסיף כי התמסר כליל לעבודתו ולא ניצל אף אחד מימי החופשה שהגיעו לו "בשנים האחרונות לעבודתי".
בכך, למעשה, איין הצורך לדון בהמחאת הזכות, בהקשר לרכיב זה.