הנתבע בתצהירו טען כי התובע ויתר כאמור על זכאותו, בהתחייבות שהתקבלה בהחלטת דירקטוריון, התחייבות תקפה. אעפ"כ לא נמחקה זכאותו כעולה מתלוש 2.98 (משרישום שעות החופשה שבו זהה לזכאות לכ- 8 שנים). נציין כי בתלוש, אין כלל רישום בדבר ניצול חופשה. עוד טען כי התובע ניצל החופשה המגיעה לו, כשיצא לחופשה עם משפחתו, כי התובע פדה חופשה ובפדיון "השיב" חלק מהלוואתו וכי ממעקב חופשה שבכרטיס האישי עולה כי ניצל את המגיע לו גם במהלך 1998.
נטען עוד כי התובע, כמנכ"ל כל יכול, היטיב עם עצמו ברישומים כוזבים.
איננו חולקים על כך כי המחאת הזכות מ- 3/92 – תקפה.
לאור הטענה שבתצהיר התובע – אין נדרשים אנו ליותר מכך.
נציין רק כי מיניה וביה, נשללת התביעה המבוססת על רישום הזכאות שבתלוש 2/98, משמשמעה זכאות לכ- 8 שנים וברי כי אין רישום זה עולה בקנה אחד עם המחאת הזכות (ואף לא עם הוראות הדין). כן למדנו מכך כי ככל שתלושי השכר שימשו כפנקס חופשה – לא עדכן התובע את הגורם המבצע בצורך לעדכן את התלוש, כפנקס חופשה (ואף לא עדכנה כך הנתבעת).
לא הוצג בפנינו פנקס חופשה, כמצופה ממעסיק המעסיק עובדים לא מעט, אלא שהתרשמותנו היא כי הגם שניצל התובע זכאותו לחופשה – אין לדעת כמה ומתי, משהצדדים לא הקפידו ברישום.
מנגד, לא נעלמה מעינינו הוראת סעיף 29 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 המטילה אחריות פלילית על הדירקטורים, ודאי על התובע. הזכרנו סעיף זה, משהתרשמנו כי לא "דייק" התובע בהקשר זה, כמתחייב עפ"י חבותו שבדין ולוּ בהיבט האזרחי. כך גם, בנסיבות ההליך, נקל וראוי היה לתובע, כמנכ"ל וכעובד, להקפיד בכגון דא.
ואולם, אין חולק כי החבות לניהול פנקס כדין על המעסיק היא, הגם שלא מצאנו כי התובע הקפיד כעובד לדווח על חופשות, שאין חולק (גם אליבא ד'תובע) שיצא אליהן.
משכאמור, החובה שבדין על הנתבעת ומשזו לא הוכיחה כי ניצל זכאותו בשנתיים האחרונות (משעתר כאמור בתצהירו סה"כ ל- 60 יום ועפ"י הסכם העבודה זכאי הוא ל- 30 ימי עבודה כחופשה בשנה) – דומה כי אין לנו אלא לקבל עתירתו לתשלום פדיון חופשה בהתאם לחישוב שיפורט להלן.
קודם לכן נדגיש כי לא נעלם מעינינו כי הנתבעת בסיכומיה טענה ולוּ לחילופין כלהלן:
"...... לדעתנו, ואם הטענה שלנו לא תתקבל, אז הסכום המקסימלי שמגיע לניסנזון, הוא סכום של 2,684 שקלים חדשים לכל יום עבודה, כפול 45 ימים בלבד, וזה 120 אלף ש"ח, או 120,763 לכל היותר. "(ההדגשות הוספו).